(נכתב בעקבות המאמר הקודם "הרגל של אישתי כואבת לנו", ולבקשת אחדים)

האמת היא, כי מן ההתחלה – לא הייתה שום סיבה לחיבור בין ציבור הכתומים למחאת הקיץ האחרון.

ראשיתה של המחאה כמחאת אוהלים, כנגד יוקר הדיור. ראשית, המצב הכלכלי של מדינת ישראל אינו נחשב לבעייתי. בראייה אזורית רחבה, הכלכלה הישראלית היא אי של שפיות בים הולך ומתרחב של חוסר וודאות כלכלי. בנוסף, הדרישה ל"דיור בר השגה זול וזמין" לא יכולה להיתפס בקרב ציבור "אנשי ההר" כעילה למאבק ציבורי הולם. לא עבור מי שחי בקרוואנים, לא עבור מי שמהלכים פוליטיים ציניים (הקפאה) גורמים לו הפסדים של עשרות אלפי ₪ ויותר, ולא עבור מי שקנה בית במיטב כספו ביישוב מוכר מאושר (מגרון) – והוא מועמד לפתע להריסה מסיבות פיקטיביות. עבורם, הדרישה ל"דירת 4 חדרים, ובתל אביב דווקא, ובמחיר שווה לכל נפש" – הם יותר מסתם פינוק, זהו סמל לתחילתו של סיאוב ה"מגיע לי". בייחוד, כאשר הוא בא לטובת הקמתה של "מדינת תל אביב". בהקשר הזה, צדקו אלו שהציעו לפתור את הבעיה בקלי קלות: בגושי ההתיישבות המוסכמים כאינם מיועדים לפינוי, ושהם סמוך מאד לערי המרכז ("5 דקות מפתח תקווה") ניתן לבנות עשרות אלפי יחידות דיור – ו"בחצי המחיר".

מאוחר יותר, התפשטה המחאה לתחומים אחרים וזכתה לכיסוי תקשורתי אוהד. או אז – ניתנה הגושפנקה המלאה להצדקת-אי-ההצטרפות. ציבור הכתומים הוא "למוד קרבות". הוא בעל ניסיון בעיקר באופי הכיסוי התקשורתי. לדוגמא, הפגנת יחיד ושביתת רעב של אחד מרבני יש"ע מול ביתו של הרב עובדיה יוסף, בימי אוסלו העליזים, וששביתתו הופסקה לאחר שחטף מכות רצח מתלמידי הרב יוסף – כמעט ולא כוסתה בתקשורת, לעומתו, "ויקי פרץ" הפכה בין לילה לנושא חדשותי הכי בוער, והצעדה שלה פונקה במשך ימים רבים באין ספור אייטמים ארוכים לעייפה, שפתחו מהדורות. גם במחאת הקיץ האחרון, התגברה בציבור זה תחושת סלידה מעורבת בקנאה עזה, מן הכיסוי התקשורתי המופרז. גם אנחנו כבר הבאנו לירושלים יותר מרבע מיליון מפגינים, הן לפני ההצבעה על אוסלו, הן לפני ההתנתקות. גם אנחנו כבר מילאנו את כיכר מלכי ישראל, בימיו של רבין ז"ל, וגם בשנים שלאחר מכן ("כיכר רבין"). פרומואים מפרגנים בתקשורת במהלך ימים רבים לפני ההפגנה? מעולם לא זכינו. ואם היה אזכור על הפגנה צפויה, הוא שימש עילה להצמיד אליה מיידית דוברים ופרשנים שמחו על שימוש בילדים, על ההפרעה לסדרי החיים והתחבורה, על היערכות מיוחדת של המשטרה, לאפשרות שההפגנה תחרוג לפסים אלימים, על גלי ההסתה הפרועה של המפגינים, ועוד. אפילו פרסומות (בכסף מלא) נאסר עלינו לפרסם. מעולם לא זכינו ליותר מאייטם בודד במהלך חדשות הערב. לרוב, הדיווח המלא נידחה למהדורת חצות. בתחושת "אנשי ההר", מעולם לא זכה עניין שלהם לכיסוי מחבק, רחב יריעה, מפרגן, מעודד באופן שאפילו רק מתקרב לכיסוי התקשורתי של מחאה זו. ולכן, זה לא משחק של "נעלבים". זו פרשנות האומרת, שאם יש חיבוק של התקשורת אות היא שמגמת המחאה היא אנטי ימנית.

גם הסיפורים שנפוצו – חיזקו את התובנה, שזו מחאה פוליטית. הסיפור על אותה שינקינאית "מסכנה" שאין לה אפילו קומקום חשמלי בדירתה הצנועה השכורה, והיא "נאלצת" יומיום להזמין קפה ועוגה ב-30 ₪ בבית הקפה שתחת דירתה… או הסיפור (מידע אישי) על אותם צעירים חסרי מנוח, שלא מוכנים לקבל מהוריהם את פתרונות ממומנים לדיור הגיוני, ומתעקשים על "עצמאות כלכלית" בתל אביב דוקא, וכמובן, באו להפגין, סיפורים אלו נוספו לניתוחים המכובדים במאמרי הרשת השונים, ומכולם  עלתה המסקנה: הניסיון להפיל את ביבי בזירה הפוליטית – כשל, והשמאל פנה לזירה החברתית.

וככל שהאבולוציה של המחאה התקדמה – כן גברו הדיונים ברשת ובתקשורת על "כן/לא צבעה הפוליטי" של המחאה, והסימנים למגמה הפוליטית רבו בבלוגספריה. קלמן ליבסקינד אינו "קוטל קנים". העיתונאי החוקר הזה כתב ש"זו המחאה הספונטנית הכי מתוכננת שראיתם", והוכיח שהמחאה ה"עממית" היא צעד מאורגן של "כוחות השמאל". אראל סג"ל – הביא דברים אחרים, וחיבר את כולם זאב גלילי במאמרו על "האידיוטים השימושיים". החרה הוסיף אחריהם יהונתן דחוח הלוי, בטענו כי דברי קונטס רגב ש"להיות יהודי זו סטייה"."החוגים הדתיים והחרדיים לא מיהרו להצטרף למחאת הדיור או לקבל את סמכות הנהגתה הסיבה לכך קשורה ככל הנראה גם לדימוי החילוני של הנהגה זו ולעמדות האנטי דתיות של אחדים מחבריה."

הוסיפו לכל אלה את מאמרי המערכת, ודברי הפרשנויות שנלוו למהלך הארוך של המחאה. מכנה משותף שזר רבים מהם: ניפטר מההתנחלויות – ובא לציון גואל. שם הכסף. שם שורש העוול הנורא ממנו העם כולו סובל". נוסיף לכל אלה גם את השלטים שנישאו בהפגנות, ובהם הושווה ביבי למובארק וקדאפי – והגענו לישורת האחרונה: האוגדות הרבות של הכתומים, המתנחלים, אנשי ההר – נעדרו במופגן מן המחאה הזו.

ואחרי שהסברתי ונימקתי את זה כל כך טוב (כך אני מקווה), אני מבקש להציב סימן שאלה גדול על המסקנה הזו.

אקדים לחלק זה ואומר כי איני בא כמוכיח בשער. האמור עד כאן נחשב כאמת צרופה אצל כתומים רבים. יתירה מזו, גם החרדים מצפים לנו בהפגנות השבת, בהפגנות "אתרא קדישא" שלהם ובעוד. גם הנכים וניצולי השואה, אימהות חד הוריות וההורים של התלמידות הספרדיות מעמנואל – כולם היו מאד מעוניינים בהצטרפותנו להפגנות. עד היום השתמשנו בתירוץ "כל אחד בוחר לו בקעה להתגדר בה". ולדעתי – כאן תם הדמיון. אף על פי כן ולמרות הכל נראה לי כי שגיתי, שגינו, שגה הציבור הכתום. ונימוקי עמי.

הסיבוב הראשון של המחאה כבר אחרינו. על פניו ברור כי מנהיגי המחאה החליטו לא לערב את התחום המדיני (שטחים, מתנחלים, פלסטינים, כיבוש) עם המחאה והשלכותיה. בין אם זו החלטה טקטית ובין אם מהותית, זו החלטה: במסמכי הדרישות ובמו"מ הלא רשמי שהתקיים נדונו הצרכים כשלעצמם. זו נקודה ראשונה.

והשנייה: "מובילי המחאה" לא דווקא פטרו עצמם מכיוון אצבע מאשימה כלפי הגורמים למצב. והאצבע הופנתה כלפי תאגידי המזון, שיטת השיווק המקובלת בארץ, ובאופן כללי כלפי הטייקונים. הדבר בלט במאבק על מחירי המזון, במחאת הקוטג' לדוגמא, אך לא רק שם. גם מאה המיליון שנשפכו על שיפוץ תיאטרון "הבימה" המחודש, גם החתונות הראוותניות של האלפיון, גם השיטה הקלוקלת לחלוקת הרווחים ממשאבי הטבע של המדינה (בים המלח, לדוגמא)– ניקזו אליהם זעם לא קטן.

נקודה נוספת – טענות המוחים בקיץ הוכרו כצודקות! גם בנק ישראל מאשר: "המחאה הצרכנית – מוצדקת. דו"ח חדש מעריך כי נכון לסוף 2011, מחירי המזון בישראל גבוהים בכ-20% מהמצופה לרמת ההכנסה. במוצרי החלב נרשם ב-2008 פער של 30%. הסיבה: שוק לא תחרותי במוצרים מסוימים…" אז גם אם זו לא "מחאה עממית" – זו מחאה צודקת בהחלט.

זאת ועוד. מה טוענים הכתומים כאשר מאשימים אותם, שיש אלימות בקרב המפגינים, או אמירות בלתי נסבלות? אומרים בפשטות: "מי שעובר על החוק שייענש! הם לא הדוברים שלנו ולא מייצגים את המאבק שלנו. חלק גדול מהם תופס טרמפ על המאבק הצודק שלנו." כך במפורש דרשנו כנגד הפרובוקציות שאורגנו על ידי אבישי רביב בהפגנות שלפני רצח רבין. אם כן, מדוע איננו מוכנים לקבל, כי זו מחאה שבאופן רשמי אינה מאורגנת, נעדרת מצע, ושמטרותיה בעצם הוגדרו במעגלי שיח עם כל הציבור – סביר שיהיו בה גם קולות שונים שאינם מקובלים על "ההנהגה"? לא רק סביר – הגיוני ביותר שיהיו כאן גם הרבה טרמפיסטים. שהרי, מה ההבדל העקרוני בין המקרים כאן?

ונקודה אחרונה.

מספרים על ר' אריה לוין, שבאהבתו הגדולה לכל בני האדם, הוא חש ממש פיסית את כאבם. ופעם ניגשו הוא ואשתו לרופא, ור' אריה אמר בפשטות "הרגל של אשתי כואבת לנו…". בנקודה מהותית זו – אנו הכתומים נכשלנו, לעניות דעתי. מסתבר שמאות אלפי אידיוטים שימושיים צודקים בתחושתם: אין שום הצדקה להותיר אחרינו הון, כל פעם שאנו מבקשים לצאת עם סל קניות בסיסי מהסופר. וזה כואב להם! כואב גם למאות המשפחות שהן באמת חסרות דיור. וגם "חינוך חינם" היא סיסמת סרק! על כן, זו אינה "עוד מחאה", זו מחאת המחאות במובן זה שהיא אכן מנקזת אליה עוולות חברתיות רבות. איך זה יכול להיות שזה לא כואב לנו, אנו שרוממות אהבת ישראל בגרוננו? האם יכולים אנו לחוש עד כמה התרחקנו זה מזה, עד כמה התנתקנו, הרי אך לפני שנים הסתובבנו ברחבי הארץ, במפגשי "פנים אל פנים", וביקשנו ל"התנחל בלבבות"… הנביאים שזעקו בעבר בארץ זו על "פרות הבשן" – למי כיוונו? קריאת התורה לחברה אכפתית וצודקת למי נועדה? הכוהנים והזקנים שחרדו חרדה גדולה בגלל שנמצא "חלל בשדה – ולא נודע מי היכהו", על מה חרדו הם?

אני שב ואומר – קטונתי מלהיות מוכיח בשער, ואף אני לא השתתפתי במחאה, ואת הטענות הללו אני מפנה קודם כל כלפי עצמי. ולכן אני קורא מכאן להסרת המחסומים הווירטואליים.  השיתוף שלנו במחאה הזו אינו יכול להימדד רק במסגרת ה"כדאיות הסקטוריאלית" שלנו. השיתוף צריך לבוא מתוך שגם אנחנו בעם הזה. סל קניות, חינוך ודיור אינם זרים לנו, ועל כן – כאב הציבור – כאבנו הוא. אמנם, מסופקני אם השתתפות בהפגנות תהיה אפשרית, ורבות הסיבות לספק זה. עם זאת – חייבת להימצא הדרך לשיתוף פעולה אפקטיבי, במסגרתו נזכה יחדיו להפיל עוד מחיצה, ולבנות יחדיו עוד גשר לחברה צודקת יותר.

מספרים על ר' אריה לוין, שבאהבתו הגדולה לכל בני האדם, הוא חש ממש פיסית את כאבם. ופעם ניגשו הוא ואשתו לרופא, ור' אריה שאמר בפשטות "הרגל של אישתי כואבת לנו"…  ואני שואל – האם זה כואב כשזה שלא כואב? כלומר, האם יכולים אנו לחוש עד כמה התרחקנו זה מזה, עד כמה התנתקנו? האם זה מטריד אותנו? כואב לנו?

מתוך אתר YNET

בקיץ האחרון יצאו רבבות ומאות אלפים לרחובות למחות על העוולות החברתיות שנערמו על גבו של האזרח הקטן. אני לא הייתי שם. אנחנו המתנחלים "אנשי ההר" לא היינו שם. וודאי, וודאי, יש לנו תירוצים הכי טובים בעולם – "המחאה שמאלנית מדי", "הם סימנו את ביבי" ועוד. אבל בסיכומו של קיץ – קרה דבר בישראל: מחאה אחת שברה מחיצות וסחפה ציבורים רבים ומגוונים. ורק אנחנו, חסידי "להתנחל בלבבות" – נשארנו בבית ופיספסנו…

במוצאי השבת (פר' ויחי, י"ב בטבת, 7/1/2012) התקיים מפגש נוסף של קבוצת "מפגשים טובים" בנושא – איך ניתן ליצור שיתוף פעולה בין ימין לשמאל: איך מעודדים את שיתוף הימין (הפוליטי,לא הקלאסי) עם השמאל (הקלאסי, לא הפוליטי) במחאה הבאה. השתתפו בדיון חברי הקבוצה הוותיקים וגם פנים חדשות ורעננות. לא ניסינו לדון בסיבות לאי ההשתתפות, ולא עסקנו בהטחת האשמות או בבחינתן. תחת זאת, ניסינו לחשוב כיצד מתקנים את המצב הזה, כיצד מושיטים יד ונותנים כתף. לא לזולת – לעצמנו.

יצאתי מן המפגש עם טעם של החמצה. התחושה שלי הייתה שממש לא סיימנו אפילו את הדיון עצמו. הוא די מורכב ומסובך. השאלות נותרו תכל'ס די פתוחות:
ראשית – איך באמת ניתן לחבר את השמאל הקלאסי לימין הפוליטי? החשדנות, הטינה, הניכור והניתוק – נראים חזקים. מה ניתן לעשות?
ושנית – מה יכול להיות תפקידה של הקבוצה שלנו במשימה זו?

כדאי להניח כעת את הויכוח הפוליטי לעת אחרת. הנחת היסוד שלי בדיון היא שאני בהחלט ימני. הנחת היסוד בדיון היא שיתכן ואיש השיח שמולי בהחלט שמאלני. שילוב הידיים בינינו אינו בא עם תנאי מוקדם להצהרת נאמנות לארץ ישראל השלימה, ומאידך – גם אין הסכמה מראש לפינוי התנחלויות, כמרפא לכל מדווי החברה הישראלית. אנחנו צריכים לשלב ידיים ולהטות שכם יחדיו – כי זו הזדמנות פז לעסוק ולקדם תחום שאינו במחלוקת בינינו. ולי ברור, כי לאחר מכן הדיון על הנושאים שבמחלוקת ייראה אחרת, ייעשה אחרת.

מעבר לכך, התחוור לי במהלך הדיון, כי למיטב ידיעתי, אין לי שום ערוץ תקשורת אינטרנטית אל הציבור שלי בהתנחלויות בכלל. אין לנו שום בלוג או אתר להחליף שם רעיונות, ליצור דעת קהל וכד'. וגם זה הציק לי מאד.

אז הנה, אני פותח את הבלוג שלי בעונג רב לדיון פתוח בשאלות הנ"ל.

מאמר זה נכתב בעקבות האירועים האחרונים שזכו לכותרת "אירועי תג מחיר", ובשיאם רגימת רכבו של המח"ט, והשחתת כלי רכב בתוככי בסיס חטמ"ר אפרים.

מי פורע את המחיר של "תג מחיר"

אסכולת תג מחיר מופעלת על ידי קומץ פעילי ימין, חלקם מן ההתיישבות ביו"ש, וקשה שלא להשוות אותה לפעילותם של הקיצוניים ערב חורבן הבית השני, אלא ששרפו את כל מחסני המזון בירושלים. פעילות זו היא מהמכות הקשות שסופגת ההתיישבות לאחרונה. לא ברור מה האסטרטגיה המופעלת בפעילות זו. דבר אחד ברור: להתיישבות נגרם נזק עצום בפעילות טרוריסטית זו. פעילות טרוריסטית! כי גם אם רב ועצום המרחק בינה לבין שחיטת בני משפחה באיתמר – זו עדין פעילות טרוריסטית במטרות שלה (כפייה בכל מחיר של…) ובאמצעים שלה (אלימות עיוורת בסגנון "תפוס אותי שלא אשרוף את המועדון"). זו גם פעילות לא אפקטיבית: מחד, ספק אם היא מנעה פינוי של קרוון אחד, ומאידך – וודאי שהיא מכשירה את הזירה הציבורית (והפוליטית בתוכה) לפינויים רחבים הרבה יותר.

וכמו אצל שרון ואולמרט בזמנם, כל השתלחות מתוזמרת נגד הימין מעידה על "ויתורים כואבים" צפויים וקרובים שנציגי השלטון מתכננים. על חשבוננו כמובן. וכשאין השתלחות כזו – צריך לארגן אותה. ואכן, לכאורה, יש מי שתג מחיר "עושה לו טוב", זהו כנראה שר הביטחון מר אהוד ברק. עבורו, תג מחיר הוא החמצן והתגשמות שיא הפנטזיות שלו. אם יש שביב סיכוי לעתידו הפוליטי הרי זה רק אם יביא קבלות בשבירת הכתומים. ובמלחמה כמו במלחמה – כל הדרכים כשרות. אפילו צפצוף על מינויו של בני בגין כמפשר ומתווך מטעם הממשלה. את תפיסתו הפוליטית של אהוד ברק אנו מכירים עוד מימי המו"מ בקמפ דיוויד 2 (2000). בעיתונות הישראלית פורסמו מפות בהן ברק ויתר על 96% מיו"ש, וחילק את ירושלים. אהוד ברק של היום, בתפקידו כשר ביטחון, מממש את מדיניותו זו.

לשם כך זקוק אהוד ברק לתמיכה ציבורית תקשורתית גדולה. הוא משיג אותה על ידי הבערת השטח, ו"סחיטת" פעולות תג מחיר מן המתנגדים לו. והתקשורת מאתרגת אותו, ומחבקת כל פרור של "תג מחיר" המושלך אליה. מקהלה צורמת של מגנים מכל הקשתות הפוליטיות מתייצבת אוטומטית לגנות, איש לא מברר מה באמת היה שם, או כיצד התגלגלו הדברים. והתקשורת השקרית העיוורת המעוותת והעוינת – חוגגת. זו, שרק מדי פעם נזכרת לגנות את מי שמפעיל אלימות כנגד חיילי צה"ל, ובמקרה, ממש במקרה זה תמיד כאשר הפגיעה באה מן הימין. הבעיה שלי כאן אינה עם התקשורת. הבעיה היא, שה"ינוקות" מהגבעות לא מבינים את זה.

ולו רק בגלל הסיבה דלעייל – היה ראוי להתרחק מפעולות תג מחיר כמו מאש. ובהחלט, גם ללא סיבה זו, כל שימוש באלימות הינו פסול! כאן המקום להזכיר, כי אותו רב גדול שזעק ערב מלחמת ששת הימים "ואיפה חברון שלנו" גם הורה לתלמידיו לא לפעול כנגד שום "מוסטפה פרטי", משום שאין לנו שום דין ודברים אישי נגדו. על כן ברור, שכל שימוש באלימות נגד אנשים שאינם קשורים לעניין הינו פסול שבעתיים. ובכלל, כבר הורתה לנו התורה "צדק צדק תרדוף" – את הצדק יש לרדוף רק באמצעים של צדק.

של מי הפעולות האלו לעזאזל

פעילות תג מחיר נמשכת יותר משנתיים. ברוב מוחלט של הפעולות (בניגוד לעימות האחרון) אין לאיש מושג מי היו מבצעיה. נכון פה ושם נעצרו בודדים, הוארך מעצרם שוב ושוב – עד ששוחררו מחוסר אשמה. (ואל תטיפו לי שזה בגלל שהם שומרים על זכות השתיקה. גם אהוד ברק עבר את מחסום פרשת העמותות בזכות זכות השתיקה של בוז'י הרצוג.) כן, אני יודע, שלא אוהבים כשמטילים ספק בזהות המבצעים, ובעיקר כשמזכירים לכם את אבישי רביב. אך אני מרשה לעצמי להטיל ספק בזהות המבצעים:

א.      כי זו המציאות. כמי שהיה עד ישיר לפעילותם של כמה שמפניות לפני רצח רבין, לא אתפלא אם מחר יסתבר שהפעילות הזו הייתה בחלק קטן או גדול שלה – יוזמה מאורגנת של שמפניות טריות והמחלקה היהודית בשב"כ. זו המציאות. יש תקדימים. זו לא הזיה הזויה. (נכון, קשה לצאת מקיבעונות,  ולכן, אנחנו עדין מואשמים בהפצת צילומים של רבין במדי סס, למרות שוועדת שמגר קבעה שזו הייתה פעולה של אבישי רביב…)

ב.      כמי שגר לא רחוק מן הבסיס המדובר, אני יודע בוודאות שגם היום היישוב שלי (כאחרים) רווי עד מאד בסוכני המחלקה היהודית ובמודיעים שלהם. חד משמעי.

ג.       מסתבר שהייתה חולייה ערבית מיפו, שביקשה להתהדר כחוליית "תג מחיר". יכול להיות שיש עוד חוליות או מטורפים אחרים שטרם נתפסו, היות ומאמצי המודיעין מכוונים רק כנגד נוער הגבעות?

אחרי כל אלה – מותר לי לומר – "קודם כל תוכיחו".

ועם זאת – אין זה משנה. כך או כך: מתפקידנו להדיר רגלינו מהטומאה הזו,  ואותה מאתנו. מי שטובת ההתיישבות לנגד עיניו – אינו יכול, תיאורטית, תיאולוגית, מוסרית, אסטרטגית, ולו על הנייר, להסכים לדרך פעולה שכזו. והסלידה שלי ממנה – מוחלטת, לא מותנית ולא מתלבטת, עם או בלי השמפניות. לו הקשיבו פעילי תג מחיר לקולות מן הסוג הזה שהושמעו לרוב בשנתיים האחרונות – מאמר זה היה מיותר. יש להניח, כי הם אינם נמנים על קוראי הבלוג הזה… והשאלה הנשאלת היא: מה ניתן לעשות כדי לחסל תופעה פסולה זו?

שיבוא הגנן…

צודק ידידי טל ירון, שכתב בבלוג שלו, כי יש לבחון את שורשי התופעה על מנת שניתן יהיה לעוקרה מן השורש. המדהים הוא – שהכתובת נכתבה ונכתבת על הקיר, יום יום ושעה שעה: הזהרנו את הרשויות שההשתלחויות המזלזלות וההתנכרויות המכוונת פוגעת בציבור גדול, ללא שום סיבה, מה גם ומדובר ברדיפה פוליטית לא חוקית בעליל! אז מה אם יש לה הכשר בג"ץ, האם צריך להזכיר מדינות רקובות אחרות שגם החלטות שלהן היו "מעוגנות משפטית"? השאלה אינה טכנית אלא מהותית. והשתלחויות אלו – מפרות ומעודדות תגובות שליליות.

איני חושב שמדובר בעשב שוטה. גם אם מדובר בקומץ, גם אם מדובר בעשרות ספורות (מקסימום מאות) של נערים – הם לא עשב שוטה. הם גינה לתפארת. גינה שהשמאל הליברלי "בעל האג'נדה" תכנן, יזם, פיתח, שתל וגידל לתפארת. ועכשיו מתחשק לומר – שיאכל את מה שבישל לעצמו… הבעיה היא שהוא מנסה להאכיל אותי. הוא מנסה להאכיל את כולנו.

  • מי שדאג בצה"ל להכנה מנטאלית לפגוע ביהודים, לפני הגירוש ועוד הרבה לפניו, לפיה מתנחל הוא פורע חוק בפועל או בפוטנציה, אסור לחוש צער או חמלה כלפיו או כלפי זקניו וטפיו, מתפלא היום שהנוער הזה מרגיש שיורקים עליו. מי שהיה שותף לעשייה זאת או רק ידע ושתק – הוא הוא זה ששלח במו ידיו את הטרקטוריסט הבולדוזר אריאל שרון לבצע הכשרת לחלקת הגינה הקטנה… הוא ולא אחר.

  • מי שאישר לכתחילה או בדיעבד ירי על מפגינים מן הימין, (וזו  לא הייתה הפעם הראשונה), וללא שום סיבה, מי שאישר את חוק ההקפאה, מי שהחיל אותו בשטח בברוטליות, בעזרת טורים טורים של לובשי שחור – מגלגל עיניים למרום בתמיהה "איך צמח עשב שוטה זה?". הרי הוא הוא זה שהתפלל לגשם, וכשזה לא בא – יזם "השקיה מלאכותית", שחלילה לא ינבול אף צמח בגינה… הוא ולא אחר.>
  • מי שקבע שחוק זה חוק, וצריך לסיים את כל הפינויים בשקט ללא התנגדות, אבל אסור לגרש את העובדים הזרים וילדיהם, וגם צריך לדחות את חובותיו של ערוץ 10, ועוד ועוד – הוא הוא שותף מלא לנורמת "חוק-צחוק", הוא הוא המזבל ומפרה בדשן מעולה את הגינה הזו, עבורה "חוק" אינו אפילו בגדר המלצה… הוא ולא אחר.
  • מי שקבע או אפילו רק הסכים שאסור לפגוע בזכויות האסירים הביטחוניים, ואם צריך אז מקבלים החלטה ומעקמים את האף וגם את החוק ומשחררים יותר מאלף מחבלים, גם רוצחים עם דם על הידיים. מי שקבע או אפילו רק הסכים, שאם בדווים גנבו אדמות מדינה, אין להעמידם לדין וגם לא לתבוע את האדמות חזרה. להיפך, יש לתת להם כפרס את מחצית האדמה חינם (מחצית – בתור התחלה, המו"מ לא הסתיים). ומאידך אסור, ממש אסור, בשום פנים ואופן אסור להתפשר על אכיפת חוקי הבנייה ביו"ש, הוא הוא… הוא הוא…

הוא הוא… אתם אתם…

יש אחרית לדבר?

נוער תג מחיר פגוע רדוף מושפל וממורמר, ועל כן מגיב בהתאם. העצמת והחרפת הרדיפה לא יצליחו. סליחה על ההשוואה: מה שלא הצליחו המנדטורים לפני יותר מ-60 שנה כנגד המחתרות – לא יצליחו יהודים כנגד יהודים. הקצנה טרנמינולוגית או הדרה מכוונת מהזרם המרכזי רק ידחפו את הציבור יותר לפינה, יתבצר בעמדותיו ואף יקצין אותן בתגובה. אם תירשם לזכות "אוכפי החוק-צחוק" הצלחה יהא זה בפירור צה"ל והמדינה (ומובן שאנחנו, הכתומים, נהייה האשמים). במובנים רבים, אני חש "דה ז'ה בו" לימים שלפני רצח רבין, בהן נציגי הציבור שלנו התחננו לא להדיר, לא להתעלם ובוודאי שלא לירוק לאנשים על ראשם, משום שהכתובת כאז כן עתה – על הקיר.

יתירה מזו, לא רק הנוער רגיש ליריקות עליו. הפער בין הנוער לשאר הציבור אינו בתובנות יסוד אלו. כל איש בימין חש (ברמה זו או אחרת) מאז הסכמי אוסלו – מיצובישי – גולדפרב, ובמיוחד מאז גירוש קטיף שהוא פגוע רדוף ומושפל. הוא ממורמר מאד בהעדר הגנה משפטית בסיסית, חש "מסומן" על ידי הרשויות, וחסר יכולת להביע עצמו באמצעי התקשורת הבולטים. הפער בין הציבור הכתום הרחב לבין בני הנוער הוא בעיקר בתחום האופרטיבי. ההבדל הוא בהבנת ההשלכות של הפעילות המטומטמת הזו מאידך. אשר על כן, החרפת אמצעי האכיפה, "משפטים צבאיים", ושימוש בטרמינולוגיה ממדרת יותר – יחריף את התחושות הקשות בציבור כולו, ויביא לצמצום הפערים בינו לבין הנוער!!! זו גם התשובה לשאלה "האם הציבור בימין מגנה את תופעת תג מחיר? התשובה היא בוודאי שכן. יש גינוי חריף ומלא לכל תופעת האלימות. אין קריצה, אין עקימת עין, אין התעלמות אין הסכמה. בוודאי שאין הנחיה או המלצה. אבל הציבור הזה אינו מטומטם. אי אפשר לכופף את החוק ביחס לכולם, ורק כלפיו לשמור על "ייקוב הדין את ההר". וכשהציבור הכתום נדפק שוב ושוב – הזעם המוצדק מוצא וימשיך למצוא את אפיקי הפעילות שלו. אז מה תבקשו ממני – להפסיק את שיחות הסלון בשבת? לקבל את המציאות ההזויה והרקובה הזו  בחדווה, רק כדי שנער לא ישמע ממני מורת רוח על מה שעושים לנו?

יש אחרית דבר? יש אחרית דבר.

עכשיו הבנתם איך ניתן לעקור במחי יד את כל פעילות "תג מחיר". פשוט מאד: חוק צדק יושר ואמת. בשום פנים ואופן לא לוותר על החוק. בשום פנים ואופן לא להתגמש או להבין או להכיל – אבל באופן שוויוני – לכולם. וללא צל של ספק, וללא היסוס: ב"כולם" אני כולל גם את האוכלוסייה הפלסטינית, בעיקר זו המצוייה בשטחי C תחת אחריות מלאה של המנהל הצבאי – אזרחי הישראלי. לכולם חוק של צדק, חוק של יושר, חוק של אמת.

ואם צריך לפנות – אז לפנות! לפנות את כל הבנייה הבלתי חוקית. אם צריך לאכוף – לאכוף! על כולם. אם צריך להילחם בתופסי גונבי אדמות הלאום – אז בכולם. ואני בטוח לחלוטין, שכשייסגר הברז הדלוח של חוסר הצדק, של איפה ואיפה, של בעלי זכויות יסוד ונעדריו – תיובש הגינה שהפרחתם.

אחרית שהיא ראשית לדבר חדש

אין די בכך. העסק מורכב הרבה יותר. אין למתנחלים בעלות בלעדית על המסכנות במדינה, שהרי התמונה הזו די מוכרת לכולנו. אין מגזר במדינה הזו שאינו חש שהוא משמש שעיר לעזאזל. שאלו את הרוסים, האתיופים, החרדים, עובדי הקבלן או עובדי פרי הגליל ואחרים. ואפילו הפלסטינים! משהו רקוב צף ועולה בשנים האחרונות. כל מגזר או מגדר מיטיב לראות מזווית הראייה שלו את הפגע "האישי" שלו. אולם כל הארגז באוש.

אשר על כן, מעבר לנימה הסקטוריאלית בה השתמשתי קודם לצוך חידוד המסר, אני מבקש להרחיב את זווית הראייה של כולנו: הקריאה שלי כאן ועכשיו אינה "נגד" אישים או מגזרים אחרים. זו קריאה לכולנו למצוא יחדיו את הנתיב לתיקון מדינת ישראל והחברה שלנו. כל עוד נפנה את החיצים איש כנגד רעהו – לא נהיה פנויים לבנייה. המלאכה רבה, ונצרכת שותפות אמיתית של שכם אל שכם, לעתיד טוב יותר.

אתם… אתם…? אנחנו! כולנו, רק אנחנו!

הצבועים, אין בעולם רע מהם

אמר ינאי המלך לאשתו לפני מותו "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועים שדומים לפרושין, שמעשיהם מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס." (סוטה כב ע"ב)

פסטיבל המחאה הנוכחי, כנגד החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם (הידוע בכינויו – חוק החרם) שהתקבל בכנסת – צבוע.
"מדובר בחוק… המגביל את חופש הביטוי הפוליטי"

כך טוענים המתקוממים. שקר! אך שוא! הזכות הזו מעולם לא הייתה בלתי מוגבלת. חוק איסור לשון הרע, לדוגמא, הגביל, מגביל ויגביל אותה גם מחר. וכשם שחופש הביטוי אינו מתיר פגיעה בשמו הטוב של האדם, לא יתכן שהוא יתיר פגיעה בפרנסתו! איש אינו בא לשלול את זכותו של הפרט "לא לקנות" פריט שאינו רוצה לקנות, ומכל סיבה שהיא. גם חוק החרם האמור אינו שולל זכות זאת ממנו. האיסור הוא על ההתארגנות, על ההסתה נגד, על הפרסום, עידוד אחרים בפומבי, על עצם יצירת הזיקה שבין העמדה שלנו מול ההתנחלויות לבין ענישת תושביהן. ובלשון החוק "המפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל, ועל פי תוכנה של הקריאה והנסיבות שבהן פורסמה יש אפשרות סבירה שהקריאה תביא להטלת החרם, והמפרסם מודע לאפשרות כאמור, עושה עוולה אזרחית והוראות פקודת הנזיקין… יחולו עליו."

"הוא פוגע בעקרון השוויון"

שקר! אך שוא! בכל מדד שהוא, חוסר האיזון במדינה בנושא "חופש הביטוי" תמיד נטה לטובת השמאל. התבטאויות זהות ("נורה לחיילים להפר פקודה") תמיד נחקרו רק כשהאומרים היו מימין, וכך לגבי כל קריאות ההסתה. אחת הסיבות לכך הייתה נטייתו המובהקת של מערכת המשפט הישראלית לטובת נרטיב השמאל. עתה, סוף סוף מתחיל הימין להשתמש בכלים שלימד אותו השמאל, ומה קורה "געוואלד…, לקחו לי את הפטנט…"

ההתנחלויות במוקד המחלוקת סביב החוק

האמנם ? ההתנחלויות והמתנחלים הם פסיק קטן בכוונת המחוקק. פסטיבל הצביעות של "חרם עכשיו" מיועד בהחלט להסיט את האש מכוונתו המקורית של החוק לעבר השוליים הרכים. הרי, קל ופשוט יותר לשנוא את המתנחלים מאשר להצדיק את אלו שדואגים להחרמת האקדמיה הישראלית. נוח יותר לנפנף בשקר "המאחזים הבלתי חוקיים" מאשר להסביר, מדוע אסור לקצינים בכירים לנסוע לחו"ל. הגיוני יותר לדבר על בלוף "הכיבוש המשחית" מאשר להסביר, למה מותר לחברה ישראלית להחרים התנחלויות, רק על מנת להשתתף במכרזים פלסטיניים לבניית העיר הערבית רוואבי ליד רמאללה.

כסף, כסף, תרדוף

ומסתבר שהמפתח להבנת המחאה היא – כסף. "חרם עכשיו" וגרורותיה אינן באים באמת להפריע למפעל ההתיישבות. כל בר דעת יודע כי חרם מעניק פרסום חינם למוצרים המוחרמים, וכמו כל חרם, יוצא "שכרו" ב"הפסדו", כלומר – האפקט הסופי (במונחים כלכליים) הוא הרבה פעמים (לא תמיד) הפוך, ופועל לטובת המוחרם.

הבעיה שלהם היא סעיף ד' לחוק החרם. לפי סעיף ד' (ב), אין צורך בתביעת נזיקין של ניזוק כדי להזיק למזיק. שר האוצר רשאי פשוט לא לראות במזיק "מוסד ציבורי לעניין סעיף 46 לפקודת מס הכנסה". כלומר, תרומות פרטיות לגופים מחרימים יהיו חייבים במס! מוסדות מחרימים לא יהיו זכאים לקבל כספים מהמועצה להסדר ההימורים בספורט…מחררי חרם גם לא ייחשבו כמוסד ציבור לעניין קבלת תמיכה לפי סעיף תקציב. ועוד – הם לא יהיו זכאים לערבות לפי חוק ערבויות מטעם המדינה, לא יהיו זכאים להטבות לפי חוק לעידוד השקעות הון, או לפי חוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשייה… אז לא "שלום עכשיו", ולא "חרם עכשיו" מזיזים פה למישהו, "כסף עכשיו"…

"זו הכרזת מלחמה!"

ישנו היבט נוסף שלא נכתב עליו כמעט.

עד לא מזמן סבלה ישראל, ולאורך עשרות שנים מן החרם הערבי. החרם לא היה רק על חברות ישראלית, אלא גם על חברות זרות המנהלות קשרי עסקים עם ישראל, ויותר מזה על חברות זרות, המנהלות עסקים עם חברות זרות אחרות, שיש להן קשרי עסקים עם ישראל. החרם החל להתפוגג לאחר הסכמי השלום עם מצרים וירדן, ויותר לאחר הסכמי אוסלו. אך עד אז, מכוניות יפניות לא ייובאו ארצה! מדינת ישראל התמודדה עם משבר אנרגיה קשה. שילמנו מחיר עתק על אנרגיה, במקום הנפט הערבי. למדנו על בשרנו איך חרם משפיע.

לא שכחנו גם את האמברגו הצרפתי, בתקופת טרום "ששת הימים". הצרפתים הבינו באיזה צד מרוחה החמאה, והעדיפו התמיכה בעולם הערבי על פני הברית שהייתה להם עם ישראל.

וגם ישראל מחרימה! ישראל טרחה רבות להידוק הלחץ הכלכלי על איראן. כולנו הזדעזנו לקרוא שאולי, היו ספינות כחול לבן (בצבע הדגל או בצבע הכסף) שעגנו בנמל איראני. למה מה שמותר למדינות אסור לאזרחים? כי למדינה מותר לבצע פעולות מלחמתיות, או פעולות הסמוכות אליהן מאד. לאזרחים אסור.  

החרמה היא פעולה אלימה. חרם הינו אחת מדרכי המלחמה. היא שוברת את "מסגרת החוק" הרגילה ושייכת לתחום של "חוקי המלחמה". כמו שאסור להרוג סתם אזרח של מדינה אחרת, אא"כ יש סכסוך או מצב מלחמה, כך לא מחרימים! וגם ברמה המהותית: חרם מטילים על איראן המסרבת להפסיק לפתח את האטום, ולא על אזרחים פרטיים הפועלים לפי החוק! וחרם, אפילו על מתנחלים והתנחלויות,  הוא לחלוטין "פעולה תוקפנית בעליל, על גבול פעולה מלחמתית". אתם על סף הכרזת מלחמה!

בין "חרם על ההתנחלויות" ל"אסור מכירת בתים לערבים"

ראשית, נניח ואין הבדל. ואם כך, למה מכתב הרבנים הקורא לאסור מכירת בתים לערבים הוא 'הסתה' ו'גזענות', ולעומתו, פנייה של שלום עכשיו לציבור, הקורא לאסור את קניית המוצרים שיוצרו בהתנחלויות היא "חופש ביטוי פוליטי" שאסור לחסום אותו?

ועדין רב ההבדל. ציבור הרבנים מתמודד עם בעיית הערים המעורבות. ומסתבר כי ערבים מתוגמלים וממומנים בצורה משמעותית לטובת רכישת בתים בתוך השכונות היהודיות, על מנת ליצור עוד ועוד ערים מעורבות. את המגמה הזו הם ביקשו לעצור. הם קראו לתושבים לעצור את "עירוב השכונות". אגב, הם לא ראשונים בכך. זו התפישה הקיימת גם בקרב הציבור הערבי. נסו נא לקנות בית בשכונה ערבית… ופרעות פקיעין יוכיחו.

יתירה מזו, תפישת הרבנים היא, ערבי הקונה בית פוגע בעצמו בגופו באופן ישיר ביקר להם, ברצונם לשמור על רוב יהודי לא מטושטש של ערי המדינה. לא הייתה קריאה סוחפת להחרים ערבים או את סחורתם. לא הייתה מניעה מלמכור לערבים בתים בשכונות המאוכלסות כבר ממילא באופן מעורב. הקריאה של הרבנים לא הזיקה באופן ישיר לערבים, אולי מנעה מהם ריווח ורווחה. לעומת זאת הקריאה של שלום עכשיו אינה רק זלזול ברשות המחוקקת, היא קוראת לפגוע פגיעה של ממש בתושבים שלא עוברים על החוק.

אז אחת מן השתיים: או שהחרם הזה זהה לקריאת הרבנים או שהוא חמור ממנו. כך או כך, מאוסה פעולתם של הצבועים.

בין החרם למחאת הכתומים

מי לא זוכר את המטיפנים חמורי הסבר, שהסבירו לנו, שחייבים אבל חייבים, לשמור על החוק! ואסור, אבל ממש אסור שהמחאה תגלוש לשבירת חוקים… ובלשונו של פרופ' כרמון "קו ברור המבחין בין מחאה לגיטימית במסגרת החוק והכללים לבין נסיון לסכל החלטות כנסת וממשלה חוקיות ובכך לאיים על הדמוקרטיה ועל קיומנו המשותף." ולכן, כך אמרו לנו, אזרח שחש נפגע, אינו יכול לצפצף על החוק, גם אם הוא הושג בכנסת על חודו של גולדפרב מיצובישי, בהצבעה על הסכמי אוסלו, או בעקבות "אתרוגיות", שהיא סופר-אנטי-דמוקרטית. אזרח כזה, כך טרחו להסביר לנו, יכול לפנות לבג"ץ, למבקר המדינה – אבל את החוק מכבדים כולם.

ומה אתכם, צבועים?

"ירון לונדון פוגש משפחה חרדית" הוא שמו של סרטון מקסים, מפתיע, ומעורר שאלות המתגלגל ברשת כבר כמה שבועות. הסרטון כבר נבחן בכמה וכמה מקומות, אפילו בבלוג ערבי… בעיקר נדונה התבטאותו של הינוקא החרדי "גוי אינו אדם" (בדקה ה-3:40. ניכר כי חלק זה עבר עריכה. גם אשמח לדעת, מה הייתה הדינמיקה האמתית בשיחה. אולם לעניין הנדון כאן, העריכה אינה משמעותית). אגב, לשאלה הגדולה שבסוף הסרטון, "מה יהיה גורל המדינה בעוד 20 שנה?" הוקדש פחות. בפוסט זה אנסה להתמודד עם האמירה "גוי אינו אדם".

שאלת "גזענותה של תורת ישראל" תופסת תאוצה יותר ויותר בתהודה הישראלית, בעיקר לאחרונה, ממכתב הרבנים והרבניות ועד ל"תורת המלך" (מקור ודיון פורה ולעניין ניתן למצוא בבלוג של טל ירון, וכן ממליץ על הגרסה החילונית להלכות הריגת הגוי.) והשאלה ניצבת במלא עוזה: האמנם תורת ישראל גזענית?

מהי גזענות?

ראש לכל: מהי בכלל "גזענות"? הבירור הזה חשוב, בחברה הישראלית פשתה ההכרה כי ההפך לגזענות היא האוניברסליות. ומכאן, שכל מי שמריח ריח לאומי ( / "לאומני"), כלומר "לא אוניברסלי" הוא כבר גזען. אין משהו באמצע. זו שטות גמורה. קיים מרחב די גדול מעבר לגזענות, המאפשר לאומה לקבוצת כדורגל להגדיר ולשמור על ייחודה.

"גִּזְעָנוּת היא השקפת עולם הגורסת כי בקרב בני אדם מתקיים קשר טבעי בין קבוצות מוצא ביולוגי, ואף קבוצות של בעלי תכונות ביולוגיות משותפות, לבין תכונות אופי, כישורים פסיכולוגיים וקוגניטיביים ומצב חברתי. ברוב המקרים משתמעת מהגישה גם עליונותה של קבוצה אחת על האחרת, והיא משמשת צידוק למעשים ולהתבטאויות שעיקרם העדפה של קבוצה אחת על האחרת."

גזענות כוללת את "עליונותה של קבוצה אחת על האחרת", יחד עם "מעשים שעיקרם העדפה". הגזענות מונעת מההכרה, ש"לאומים שונים מתאפיינים בתכונות שונות". זה אינו מופרך. הגאוגרפיה יחד עם היסטוריה אבולוציונית שכללו מזון, מזג אויר וכו' יצרו אנשים בעלי מראה שונה, בעלי מטען גנטי אחר, רגישות שונה למחלות וכד'. ואלה התקבצו לקבוצה אתנית ייחודית. ולכן, האמירה "השוויצרים הם הכי דייקנים בעולם" אינה אמירה גזענית. האומר זאת סובר, שהעבר המשותף של השוויצרים… עשו אותם לעם דייקן יותר מן האחרים. וכיון שאין בה קריאה או צידוק ל"מעשים שעיקרם העדפה", זו אמירה סתמית שאינה גזענית.

האמירה "המחלה פוגעת בעיקר ביהודים כאשר הביטוי הקליני הקשה ביותר הוא בקרב יהודים ממוצא אשכנזי", הדנה ב"מחלות אשכנזיות", והממליצה על "אבחון הטרום-לידתי למחלות תורשתיות כרומוזומליות", או הכותרת "מחקר עולמי חדש מגלה: נמצא הגֶן היהודי", האם יש הבדל בינן לבין "פרשת השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה"?… שימו לב! ההשקפה כאן מובילה למעשים שיש בהם, אולי, עלבון ופגיעה לקבוצה אחת. האם זו גזענות? האם אסור למד"א, להתייחס אחרת למנות הדם הללו? האם ראוי היה תחת זאת, שכלל לא יילקחו בדיקות דם מבני העדה האתיופית? דוגמא אחרונה זו תואמת להמלצה "אל תהיה צודק, היה חכם!". ומסתבר, שגזענות אינה רק הבחנה משפטית הנמדדת בכלים עובדתיים יבשים, אלא גם קביעה חברתית, הנמדדת גם ב"סרגל התקינות הפוליטית". ואז, היא לא קשורה כלל לעובדות ולמשפט. וכאן, הכאוס (לוביסטים, מעצבי דעת קהל, תדמיתנים) עצום.

יש להדגיש, כי הניסוח "משמשת צידוק למעשים ולהתבטאויות שעיקרם העדפה של קבוצה אחת על האחרת" – מטעה. אין פסול בכך שמדינת ישראל דואגת לאזרחיה ולא ל"כל העולם". הכלל הפשוט של "עניי עירך קודמים" הגיוני גם בהיבט הלאומי, ואינו בגדר גזענות.

רשב"י: גוי אינו אדם!?

בתלמוד, (שם, בתחתית העמוד ובראש העמוד הבא) מובאים דברי רבי שמעון בר יוחאי: "קברי גויים אינן מטמאין באהל שנאמר: '…אדם אתם', אתם קרויין אדם, ואין הגוים קרויין אדם". (מדובר על 'גויים' ולא על 'עובדי כוכבים', כפי שהכתיבה הצנזורה.) רשב"י מבחין בין יהודי לגוי. אפשרות א: קביעתו משקפת הבחנה עקרונית ומהותית בין יהודים לגויים. התואר "אדם" ראוי רק ליהודים, והאחרים – פחותים מכך. אפשרות ב: רק בהקשר ההלכתי של טומאת אוהל, והמונח 'אדם' המופיע בפסוק – 'אדם כי ימות באהל' – מתייחס ליהודי ולא לגוי. 'טומאת אוהל' היא הימצאות משותפת של אדם חי וגווייה תחת קורת גג אחת, ה'אוהל' לוכד את הטומאה, וזו מטמאת את החי וכל מה שבאוהל, גם ללא מגע ישיר ביניהם. בטומאות רגילות (כגון, כשיהודי נוגע בגווייה של כל אדם אחר)  – אין הבדל: יהודי הנוגע במת מכל דת גזע ומין – נטמא. אולם בטומאת אוהל, אם הגווייה היא של גוי, והיהודי עמה תחת אותה קורת גג – היהודי אינו נטמא.

ללא ספק – רשב"י התכוון למובן השני. לראייה, דרשות אחרות של רשב"י, בהן הוא דורש את המילה 'אדם' לכלל האנושות. (1) (ספרי דברים, קע"ג): "אמר רבי שמעון מלמד שהוזהרו כנענים על כל המעשים האלו שאין עונשים את האדם עד שמזהירים אותו". ואין ספק שכינוי 'אדם' כאן מובא במשמעות כל-אנושית. (2) במקור נוסף: "א"ר יוחנן משום (=בשם) רשב"י, מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם, שקראו לקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון". גם כאן אין ספק שהכינוי 'אדם' מתייחס לכלל האנושות שקדמה לאברהם אבינו. לדעת רשב"י, יש למונח 'אדם' משמעות הקשרית: כשהתורה מדברת על מצוות הנוגעות ליהודים ומשתמשת במונח 'אדם' היא מתכוונת ליהודים בלבד. אולם אין קביעה קטגורית עקרונית ש'גוי אינו אדם'.

(3) מפתיעה ומעניינת מכל היא המשנה בסנהדרין (אות יב), הקובעת: "לפיכך נברא אדם יחידי. ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא". מדרש אנונימי זה מצוטט במקורות אחרים בשם אותו רבי שמעון בר יוחאי! (הנושא בהרחבה – כאן, ובמקורות שהוא מצטט). אגב, האמירה העממית שנפוצה "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא", היא עיוות וסירוס של המשמעות המקורית של דברי רשב"י!

יש ביהדות אבחנה בין יהודי לגוי. אולם אין שום היתר לגנוב מגוי, (רמב"ם, הלכות גו"א פ"א ה"א) "…ואסור לגזול כל שהוא, דין תורה. אפילו גוי עובד עבודה זרה, אסור לגוזלו או לעושקו". אין שום היתר לפגוע בגוי (בראשית ט' ה-ו) "וְאַך אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ… וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵך דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵך, כִּי בְּצֶלֶם אֱלקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם." אין שום ספק, שמקורות אלו מצביעים על מחויבות אנושית בסיסית לנהוג בכל אדם – כאדם.

לעתים ההבדלים ביחס ההלכה ליהודי או לגוי – היא לטובת הגוי: (רמב"ם, הלכות גו"א פ"ו ה"ג) "המציל מיד ליסטיס ישראל – הרי אלו שלו, מפני שסתם הדבר שנתייאשו הבעלים… אבל המציל מיד ליסטיס גוי… – חייב להחזיר, שסתם הדבר שלא נתייאשו הבעלים…" פירוש: שודד מזויין (דמות א') שדד רכוש (מדמות ב'). בא המציל (דמות ג') וחטף מן השודד. פוסק הרמב"ם, שאם דמות ב' היא יהודי, אזי דמות ג' יכול לשמור את הרכוש לעצמו. כי כל הזיקה הממונית בין הרכוש ליהודי (דמות ב') – ניתקה כשהוא התייאש. ואם דמות ב' היא גוי – דמות ג' לא יכול לשמור את הרכוש לעצמו, והוא חייב להחזיר לדמות ב'. זאת משום, שהזיקה הממונית בין הרכוש לגוי (דמות ב') לא ניתקה, כי הוא לא התייאש. ממש הפלייה לטובת הגוי? בוודאי שלא! הדין מחובר למציאות. במציאות בה חי הרמב"ם, יהודים התייאשו מאלימות של השלטון או של פרטים בחברה הסובבת. גוי לא התייאש. זה גם הרקע למקרים אחרים של 'הפליות' לרעת הגוי. כגון, יהודי לא רשאי להלוות בריבית ליהודי, אבל הוא רשאי לעשות זאת לגוי. (הלכה זו הזינה את האנטישמיות, בין השאר ב'הסוחר מוונציה'.) גם כאן ההסבר מחובר למציאות: הגוי רשאי (על פי ה"הלכות שלו") להלוות לי בריבית – אין סיבה שאני לא אלווה לו בריבית. אולם אני איני רשאי להלוות ליהודי אחר בריבית, כי גם היהודי השני אסור להלוות לי בריבית. זהו סוג של "כלים שלובים", סוג של איזון.

התלמוד ומצטטיו

התלמוד (סתם "תלמוד" הכוונה לתלמוד הבבלי) הינו המקור המרכזי לכל ההלכות של היהודי. הוא אינו ערוך. התלמוד הינו אוסף של דיונים ולא של מסקנות הלכתיות. בעשרות המסכתות יש נושאים מעורבים, לעתים נראים סותרים זה את זה, ורק בחלק מהמקרים נחתמים לפסק הלכה. כל נושא שנדון מכיל מידע על המון נושאים אחרים המשיקים לו. על כן, בפועל, הלכות "טומאת אוהל" (ממש כמו כל נושא אחר) מפוזר בכמה מקומות לא צפויים. ומכאן, גדולתו של הרמב"ם, שאסף ומיין, סידר וערך – את ספר ההלכה הממוין הראשון באוצר הספרים היהודי. לא ניתן, אסור, וזו שטות גמורה ללמוד משהו מציטוט מקרי, המובא על ידי מי שאינו בר סמכא. זו מהותה של התורה שבעל פה, בה גדול כוח המוסרים מכוח המסר, ו"חכם עדיף מנביא"!

הסגנון של התלמוד הינו לעתים פרשני טכני (גוי אינו 'אדם') ולעתים פילוסופי. כתוב בתלמוד (שבועות דף כט עמוד א) ש"מצוַת ציצית שקולה כנגד כל המצווֹת". זו עצמה אמירה מופרכת, שהרי הציצית היא אחת מכלל המצווֹת. אולם כשגם כתוב ש"השבת שקולה כנגד כל תורה" וגם, שחומרת איסור "עבודת כוכבים שקולה כנגד כל תורה" – עכשיו הסתבכתי. מתמטית זה לא ניתן להצבה! איך יכול להיות שהציצית שקולה כנגד כל המצווֹת, כולל שבת וע"ז, בעוד השבת עצמה שקולה כנגד כל המצווֹת, כולל הציצית וע"ז? והתשובה היא שאין כאן הצבה מתמטית! יש כאן התמקדות נקודתית ערכית. ממש כמו שאימא רשאית לומר לבן אחד "אני אוהבת אותך הכי הרבה בעולם", ולומר אותו משפט גם לבן השני, ואין באמת שום סתירה! כך גם התלמוד.

וכשמבודדים, בתום לב או שלא, אמירה "גוי אינו אדם", זו רשעות או איוולת. אמירה כזו שקולה לאמירה ש"ציצית שקולה לכל המצוות", ועל כן מי שהולך עם ציצית פטור מלשמור שבת, יכול לאכול חזיר, כביכול כמובן, וכו'. כדי להבין "מה התלמוד חושב על" יש צורך בבחינה רוחבית. בלעדיה, תגיע מידית לסתירה בין "אתם קרויין אדם" ולא הגויים לבין "חביב אדם שנברא בצלם…" והפעם זה כולל גויים. לכן, הדיון סביב אמירתו של הנער – די פגום מבסיסו. גם הטענה "אסור היה שמשפטים כאלו ייכתבו או יאמרו" לא רצינית, עם כל הכבוד. כך הם כתבו את התלמוד לפני 1200-1400 שנה, ועתה נתחיל לשכתב אותו לשפה "תקנית"? בוודאי אין לנו להתלונן על ציטוט שמקורו במפגש כל כך אקראי בין ילד שעתה חזר מביה"ס, ובמקרה למד נושא זה השבוע, והוא מופיע בסיכום השבועי שהאב צריך ללמוד עם בנו בשבת, והוא פוגש מצלמה של ירון לונדון… אז מה האסון? נתקלים בשאלה – מותר לפנות למי שמבין ולבקש תשובה. אין חובה לקבל אותה, אולם היושרה מחייבת. יש כיום די מקורות מוסמכים, מקורות שמעבדים ומתאימים את שפת התורה לעולם המודרני.

עם סגולה

ראוי להתייחס גם לתואר המתנשא ושנוי במחלוקת – עם סגולה. למונח הזה יש היבטים ומשמעויות רבות. המשמעויות ה"רוחניות" אינן מעניינות אותי. ההסברים הפילוסופיים אינם רלוונטים. מה שחשוב זו התוצאה המעשית. יש לבחון עד כמה הסברים אלו "משמשים צידוק למעשים ולהתבטאויות שעיקרם העדפה של קבוצה אחת על האחרת."

בני האדם לא שווים. בני האדם שונים. ישנם הבדלים מינוריים וישנם הבדלים לא מינוריים. יש להם מראה שונה, IQ שונה, העדפות שונות, מטען גנטי שונה וכד'. יש לנו מזל גדול שזה המצב, אחרת היה משעמם ביותר… אך ברור שהם שווים בזכויות היסוד שלהם. גם במישור הלאומי – אנחנו לא עם ככל העמים! אנחנו שונים. מאד יעליב אותי אם יאמר לי מישהו, שאנחנו כמו הגזע הארי. ובכלל, אין שום עם שהוא "ככל העמים". כל העמים שונים זה מזה, אני חושב שלכל עם יש "פרצוף", חותם גנטי ייחודי, אחרת הם היו אותו עם. מובן כי איני מדבר בנוגע לזכויות. לכל העמים זכויות שוות. ומותר לכל קבוצה אתנית גם לחשוב שהיא הכי טובה בעולם. ממש כמו שלכל קבוצת כדורגל מותר לחשוב שהיא האלופה, עוד לפני שנבעטה בעיטת הפתיחה בתחילת העונה.

עם ישראל שונה. זו עובדה. "היהודים וצאצאיהם זכו ב-177 פרסי נובל (נכון לשנת 2009) מתוך 804 זכיות (לא כולל מוסדות), והם מהווים 21.9% מהזוכים בפרסי נובל." עם ישראל הנחיל לעולם את ספר הספרים, את יום המנוחה השבועי ויסודות רבים ועצומים במשפט הסוציאלי המודרני. אך הוא לא ניסה להאדיר את "הגזע היהודי" על פני ועל חשבון גזעים אחרים. מותר ליהודים לחשוב שם "עם מיוחד" כל עוד פרשנותם משמשת עילה לתיקון וקידום האנושות ולא לכיוון של קלקול. זו אינה גזענות אם מגמתם הפצת חכמה ולא שריפת ספרים סיטונית. התנ"ך, השבת, חוקי העבודה, ופרסי הנובל הם העדות שזה מה שעושים – ולא ההיפך.

מה עושים כשיש כוס חצי מלאה ולידה כוס מלאה, והפער הזה משגע אותך? יש מי שיבחר להוסיף לריקה ויש מי שיבחר לרוקן את המלאה. מי שחושב שהעם שלו טוב יותר והוא "מבסס ומקבע" את עליונותו על ידי מחיקת האחרים, שריפת ספריהם – זו גזענות במיטבה. וזו הגדרה נכונה וקולעת יותר מהניסוח "משמשת צידוק למעשים ולהתבטאויות שעיקרם העדפה של קבוצה אחת על האחרת". ובוודאי, מי חושב שעם ישראל הוא העם הכי טוב בעולם, והוא מחזק משתדל להגביר את האור, מוסיף לכוס החצי ריקה – כדי להעניק לעולם את היתרונות היחסיים שלו – הוא רחוק מלהיות גזען. אדרבה, שכל עם ועם ייתן את הנופך הייחודי שלו לעולם, שכל עם ועם יגביר את האור בנקודות החוזקה שלו, ביחס לעמים האחרים! אני חושב שעם ישראל שונה, והוא הכי טוב בעולם, ולעולם לא אתן לדעתי זו לאפשר לרמוס ולו במעט עם אחר. אפילו עם פיקטיבי כמו הפלסטינים.

יישר כוח!

יישר כוח לבנימין נתניהו, ראש ממשלתנו, על כושר הניתוח ההבחנה החדים שלו, בעזרתם הצליח לשים במהירות את האצבע על האצבע שאחזה בסכין של רוצחי משפחת פוגל, באיתמר: ההסתה הפלסטינית. ואולי, במקום "יישר כוח" ראוי לומר "בוקר טוב אדון נתניהו!" האם לא היה זה השר הנכבד בממשלתך, מר בני בגין, שבאחת הקדנציות הקודמות שלו בכנסת, בימי אוסלו העליזים, התמחה בעניין ההסתה הפלסטינית? האם לא היה זה הוא שצווח יום יום שעה שעה שעראפת עובד על כולם בעיניים? האם לא היה זה הוא שהותש, עת הושם ללעג ולקלס, לחוכא ולאיטלולא? מה הוא עושה היום בממשלתך? הזקנה פגעה באזניו? צוק העתים טשטש את עיניו? איפה הייתם עד היום, ושמא עלינו לומר "מזל שנשחטו הקדושים" כדי שסוף סוף תפתחו את העיניים, לעצמכם ולעולם כולו!

משפחת פוגל - הי"ד

ועדין, אדוני ראש הממשלה, סומות עיניך! על סמך מה החלטת כי רק ההסתה של הפלסטינים מתירה את דמם של המתנחלים? מנין הגזענות הזו? מדוע הסתה הבאה מפיהם ומקולמוסם של יהודים, אזרחים שמצביעים לכנסת, לרצח של יהודים אחרים, בשל תפיסות פוליטיות שונות, אינה יכולה לעשות זאת? ובכן, תחת ממשלתך יושב לו פקיד מאד לא זוטר, שרואה עצמו אחראי בלעדי למשטרת המחשבות, בניתוח ובהבנת "מי מסית ומדיח" ומי חס ושלום – לא. אז להשכלה כללית, אדוני ראש הממשלה, הנה רשימה זעירה של ציטטות, שדובריהן לא הוגדרו למיטב ידיעתי כמסיתים, חס וחלילה, אלא סתם כ"הוגי דעות". (הפרטים והציטוטים מובאים מספרו של אהרן רול, משנאי החינם בינינו.) הרשה לי לבקש מהם להסתכל למשפחת פוגל הי"ד ישר בעיניים, ולברך אותם ביום חגם.

זאב שטרנהליישר כוח לך! "צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים". קריאתך עושה נפשות. פירסמת ב"הארץ" 11.5.2001 :  כי "אין ספק בדבר לגיטימיות ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם. אילו היתה בפלשתינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות" – אין לי ספק שהרמת כוס יין אדמדמדמדמדם (כנגד 5 פעמים דם).

לבי מלא גאווה גם על נבואתך שהתגשמה, ה"ה עמוס עוז. כתבת בידיעות אחרונות 8.6.1989 : "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים, שהגיחה מתוך פינה אפילה… מתוך מרתפי ההתבהמות וסיאוב…. על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף". אלו מילים! איזו פרוזה לירית! איזה עושר ספרותי! אמור לי, כבוד הההה"ה ע"ע, מאיזה מעיין שאבת תעצומות רוח ספרותיות מדהימות כאלו? ולהזכיר, לא התכוונת חס וקלום (אין אומרים "שלום" ,שהיא שמו של אלהינו, יש לומר "קלום") לפלסטינים. מה פתאום. אלו בני תרבות, משובחים. רק המתנחלים הם ה…

תודה מיוחדת לכותב העלום בידיעות אחרונות – 12.8.99 : "יש כמה התנחלויות, כמו תפוח ויצהר, שלא צריך רק לפנות, אלא צריך לרסס אותם ולהרוג את כולם… מבחינתי להרוג אותם זה בכלל לא נחשב להרוג בני אדם, אלא רק חיסול עשבים שוטים". אולי כדאי להכניס את איתמר גם כן לרשימה, הרי ממילא, לא נשארה שם הרבה עבודה.

אני מניח שגם אתה, מיכאל – (הידוע גם כמיכאל בריזון), עיתונאי ופובליציסט, שבע רצון. במדורך "מצב רוח" כתבת: "מאד מפתה להציע לממשלת ישראל פשוט לחמוק מן הגדה באישון לילה, מבלי לומר דבר לכל הקצוברים, הדומבים ונגזריהם, ואז, ישכימו אלה לבוקר חדש, יגלו כי מעתה אין הם אלא עוד בעיה אחת של הפלשתינים, כמו החמאס והג'יהאד האיסלאמי. והפלשתינים, כמו שנהוג לומר בקריצה אכזרית, כבר ידעו איך לטפל בהם…" כמה צדקת. הם בהחלט יודעים איך לטפל בהם! אתה יכול לסמן "וי" (חה חה בעצם חמישה "וי") בלוח המשימות שלך.

שאפו גדול גם לך, פדריקו גומז – סולן להקת פאנק ישראלית (סרטון שהוצג בערוץ 2 בספטמבר 2008 ) : אתה הרי הכרזת: "זאת אהבה פנטית, שלי ולא שלהם, לראות אותם הופכים, לחבילות סבוןפה צריך יד חזקה, מעילי דובון מוצתים, ריח זקנים שרופים, עד הטקס הממלכתי, העשן יתפזר". ינוקא בן 4 שנים – זה מספיק סבון או אתה מעוניין בעוד? (שי שב"כ ניצן אומר בשמך כי חזרת בך או התנצלת. אבל על אמירות כאלו אין די בהתנצלות בחדרי החקירות של שי(???). קח מקרופון, אתה טוב בזה – ותאמר את דבריך לכל האומה. לא פחות מזה.)

חג שמח לך גדעון ספירו! איזה כיף כשסוף סוף מישהו מתייחס לדבריך ברצינות! האין זאת!? במעריב (9.3.2001) אמרת "…אני רואה במתנחלים החמושים חלק מכוחות הכיבוש ובהתנחלויות מיבצרים המהווים יעד לגיטימי להתנגדות הפלסטינית, ואני סבור כי חיסול מתנחלים אינו רצח". ללא כל ספק!!! לשחוט מתנחלת מתלהמת מהימין הקיצוני בת 4 חודשים יכול להיחשב רצח? ודאי שאינו רצח! תגיד לי, לאן לשלוח את החשבון?

וברכה אחרונה חביבה במיוחד לפקידון הבלתי נלאה, הנדרש לעשות ימים כלילות ולילות כימים כדי להפוך אור לחושך וחושך לאור, להכשיר את השרץ ולטמא את הקדוש והטהור, המשנה לפרקליט המדינה, מר שי שב"כ ניצן. בלעדיך – שום דבר מזה לא היה קורה. נו באמת, מי יכול היה לכנות ציטטות אלו כהסתה? במבחן הסבירות אין שום הגיון שאמירות כאלו יעודדו אוירת רצח. בהחלט אין שום הגיון.

הרשות שואפת להכריז חד-צדדית על הקמת מדינה פלסטינית

לפני "המון זמן", המסמכים המודלפים באל-ג'זירה היו בחדשות. מסתבר שהם לא שינו כאן מאום. כל צד פוליטי בישראל הצליח לאשש את עמדותיו, ו"במיוחד" לאור העולה מן המסמכים. ובאמת, כך נראים הדברים. מחד, הפלסטינים עשו כברת דרך מכובדת ו"יש פרטנר", בויתורם על עמדות היסטוריות. ומאידך, הצד הישראלי מיצה את כל יכולת ספיגת הויתורים שלו. "אם אולמרט וליבני לא הצליחו להביא הסכם, למרות כל הויתורים, מה יגידו נתניהו ואיווט?" גם אם קיימת חשדנות לגבי רצינותה, עדין מדינת ישראל מתחננת בפני הפלסטינים לפתוח בהידברות ולהיכנס למו"מ. לצורך כך, אמור ראש הרשות להסכים להגדרת של מדינת ישראל כמדינה יהודית. זה הכל (כדי לקבל בתמורה הקפאה נוספת, שתניע את המו"מ)! סירובו חושף יותר מכל, את כוונת הפלסטינים. מבחינתם די להכריז ש"ביבי אינו נחשב לפרטנר", והם פטורים מכל חובת הוכחה. על כן בוחרים הפלסטינים ב"מפלט האחרון": הכרזה חד צדדית על הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67. הצעה זו כבר נתמכת, בעיקר בקרב מדינות דרום אמריקה, והיא עשויה לסחוף קולות תומכים רבים.

לא הגיע הזמן שגם מדינת ישראל תתמודד עם הכרזה זו? מה באפשרותה לעשות? ההכרזה הפלסטינית עוד עשויה לסחוף קולות תומכים רבים – ואין כאן טעות: "עשויה לסחוף", ולא "עלולה לסחוף"! העיתונאי עמנואל שילה כותב בעיתונו "בשבע", כי יש כאן "איום שהוא גם הזדמנות: הכרזה חד-צדדית על מדינה פלשתינית היא איום מסוכן, אבל גם הזדמנות עבור ישראל להגיב בצעדים חד-צדדיים משלה."

המודל שתוכנן להביא לפתרון שתי מדינות – קורס מול עינינו. כנראה שפתרון "שתי מדינות" הוא בלתי אפשרי בנסיבות הקיימות! הפלסטינים מבינים זאת, ועל כן הם בוחרים לאכוף פתרון זה על ישראל (כאשר ישראל עצמה תוגדר כמדינת כל אזרחיה). "גמרנו עם התהליכים – עוברים לשיטת 'זבנג וגמרנו' ". אלא, שפתרון זה מהווה איום חמור על הישות הפלסטינית, הרבה יותר מאשר על מדינת ישראל. "הכרזה חד-צדדית על מדינה פלשתינית בגבולות 67' היא צעד תוקפני עוין שעומד בסתירה לכל ההסכמים וההבנות בין ישראל לפלשתינים עד כה. לנוכח צעד שכזה לא תראה עוד ישראל את עצמה מחויבת להסכמי אוסלו, ותפעל להבטחת האינטרסים החיוניים שלה בלי להתחשב בדעתם של הפלשתינים." כותב עמנואל שילה במאמרו. אכן, שוב אלו ה"ערבים שמצילים את המצב" כאן.

מדוע משמעות הצעד החד-צדדי קריטית לפלסטינים? הזכות ההיסטורית של העם היהודי על שטחי יהודה ושומרון פורטה בפוסט "מעמדם המשפטי של שטחי יהודה ושומרון". זכות זו יכולה להישלל כאשר מדינת ישראל מעניקה את השטח לישות מדינית אחרת. ואכן, זכות אבות זו הופרעה על ידי חתימת ישראל על הסכמי אוסלו. ומשום כך, ביטול ההסכמים מחזיר את המצב לקדמותו: שטחי יהודה ושומרון חוזרים להיות בזיקה חד משמעית לעם ישראל. זה הזמן שמדינת ישראל תפסיק לשחק את תפקיד האו"ם ו"מפקח על" בסכסוך זה, ותתחיל לחשוב על האינטרסים שלה כשלעצמה.

זה הזמן: (א) סיפוח מלא וחד צדדי של כל שטחי C למדינת ישראל, ובמקביל, (ב) התנתקות חד צדדית (על תנאי) משטחי A+B.

מפת שטחי A - B - C

מפת שטחי A - B וכל השאר - שטחי C

(א) מאז מלחמת ששת הימים רוקדת מדינת ישראל על "שתי חתונות". מחד, היא השליטה בכל שטחי יו"ש את החוק הצבאי, על מנת שתוכל לטפל באוכלוסייה האזרחית, ומאידך הקימה פיתחה ועודדה

את מפעל ההתנחלויות. ההחלטה הראשונה יצרה את המציאות הבלתי נסבלת: יותר ממיליון ערבים נמצאים תחת משטר צבאי, וללא זכויות יסוד או מדיניות. ומאידך, ההחלטה השנייה מטרפדת כל פתרון מדיני קלאסי. מפעל ההתיישבות מסבך מאד את המצב, וחוסם את אפשרות "העברת השטחים בצורה קלה", ונסיגה חד צדדית לגבולות 67. אך בינתיים הוקמה הרשות הפלסטינית בשטחי A+B, ורוב מוחלט של התושבים חיים תחת שלטון כמעט מלא שלהם עצמם. עבור חלק לא קטן מהם – אלו חיי פאר של ממש. מחוץ לשטחי A+B, כלומר בשטחי C נמצאים רק 150,000 תושבים פלסטינים, (ע"פ דו"ח האו"ם. הערכות אחרות מדברות על 80,000-90,000 , לאור הידוע על שיטת רישום האוכלוסין ברשות הפלסטינית). ובאותם שטחים נמצאות גם כל ההתנחלויות. אזי, מה יותר הגיוני מכך, שמדינת ישראל תספח את כל שטחי C, וששטחים אלו יישארו לנצח כחלק ממדינת ישראל?

מנקודת המבט הישראלית – יש לסתום את הגולל על הויכוח הפוליטי, המבעבע בחברה שלנו כפצע מדמם, בנוגע לעתיד ההתנחלויות. החלטה כזו תלכד את החברה הישראלית. מעתה, הטיפול בהתנחלויות ייעשה במסגרת המוניציפלית הרגילה, ללא שום אבחנה בין אלקנה לכרמיאל, ובין בית אל לבית אלפא. ליכוד הכוחות הלאומי וחיזוק החברה הישראלית יעניקו לה כוחות נוספים במאבקים הצפויים לה. ומנקודת מבט פלסטינית – לתושבים הפלסטינים בשטחי C יוצע, מה שהוצע לתושבי מזרח ירושלים. מספרם הנמוך של הערבים שיסופחו כבעלי זכויות אזרח מלאות למדינת ישראל – לא יטיל שום מעמסה על צביונה היהודי של המדינה. ומובן, כי מתן האזרחות המלאה לתושבים אלו תמחה מאיתנו את "חרפת הכיבוש", שהייתה מנת חלקנו לדעת כאלו ואחרים.

(ב) במקביל לסיפוח שטחי C, ינתק הצבא עצמו משטחי B, ואלו ייהפכו לשטחי A, ובכך יסתיים הכיבוש. שטחי A המורחבים (הכוללים את שטחי B) יועברו על תנאי לרשות הפלסטינית, ללא פגיעה בזכותו ההיסטורית של עם ישראל על נחלתו ומולדתו. עמדת ישראל תהיה ברורה: היא אינה מכירה במדינה הפלסטינית! תעשה הרשות הפלסטינית בשטח שהיא שלטת בו – מה שתבחר לעשות. וכל עוד אינה מאיימת על קיומה של ישראל – לא נתערב בענייניה. הישות שתקום תהיה אחראית לכל פגיעה היוצאת משטחה אל עבר מדינת ישראל ותושביה. במילים אחרות, קיומה של הרשות והישות  מותנה באופן התנהלותם וברמת האיום שלהם כלפי מדינת ישראל. ושוב, ייאמרו הדברים במפורש: למדינת ישראל תוכל לממש את זכותה ההיסטורית על כל שטחי יו"ש, אם וכאשר לא ניתן יהיה לקיים חיים סבירים בשכנות לישות הפלסטינית.

תיקוני גבול קטנים

מובן, כי מפת שטח A רחוקה מלהראות "מדינה". זוהי גבינה שוויצרית. כאמור, ישראל אינה מכירה במדינה הפלסטינית. ועם זאת, נכונה ישראל לבחון יחדיו אפשרות לחילופי שטחים שיאפשרו סימון קו הגיוני יותר. במסגרת זאת, גם תובטח גישה חופשית לפלסטינים, באמצעות כבישים ייחודים או מנהרות ומחלפים, בין כל חלקי הגדה, ובינם לרצועת עזה.

"מדינה אחת פעמיים ים"

  • תם הכיבוש. צה"ל חדל מלשמש ככוח שיטור, ותפקידו יהיה לשמור על הגבול כראוי. ממש כמו ברצועת עזה.
  • ההתנחלויות חוזרות לקונסנזוס הלאומי. אבן רחיים חברתית אדירה נופלת ומתמוטטת בהחלטה זו. פיתוח ההתנחלויות ייעשה מעתה בדרך הטבע, וללא שום מגבלות. הסרת האיום מעל קיומן יאפשר לגרעינים אידיאולוגיים לצאת מן ההתנחלויות ולהתפרס על משימות חברתיות אחרות.
  • מחירי הדירות במדינת ישראל ישובו לתחום הנורמלי. תוספת של אלפי יחידות דיור באזורים טבולי טבע, ביישובים קהילתיים פורחים, "5 דקות מכפר סבא" תזעזע את שוק הדיור אל הכיוון הראוי והנכון.
  • צה"ל חוזר לתפקידיו האמיתיים: הגנה על התושבים הישראלים מפני אויב מבחוץ, ולא להיפך.
  • זה הזמן לאחות את קרע הגירוש האיום מגוש קטיף, קרע ההתנתקות. ומעתה כל תושבי מדינת ישראל נמצאים באותו הצד, באותה הקלחת. תם העידן לחלוקה הפוליטית של מדינה א' לצד מדינה ב'.
  • הגענו ל"יום שאחרי". ועתה עם הפנים פנימה – נוכל לשלב ידיים למשימות החברתיות הכבדות יותר.