הרגל של אישתי כואבת לנו

פורסם: 9 בינואר 2012 ב-דמוקרטיה, התנחלות, כללי, פינוי התנחלויות
תגים: , , , , ,

מספרים על ר' אריה לוין, שבאהבתו הגדולה לכל בני האדם, הוא חש ממש פיסית את כאבם. ופעם ניגשו הוא ואשתו לרופא, ור' אריה שאמר בפשטות "הרגל של אישתי כואבת לנו"…  ואני שואל – האם זה כואב כשזה שלא כואב? כלומר, האם יכולים אנו לחוש עד כמה התרחקנו זה מזה, עד כמה התנתקנו? האם זה מטריד אותנו? כואב לנו?

מתוך אתר YNET

בקיץ האחרון יצאו רבבות ומאות אלפים לרחובות למחות על העוולות החברתיות שנערמו על גבו של האזרח הקטן. אני לא הייתי שם. אנחנו המתנחלים "אנשי ההר" לא היינו שם. וודאי, וודאי, יש לנו תירוצים הכי טובים בעולם – "המחאה שמאלנית מדי", "הם סימנו את ביבי" ועוד. אבל בסיכומו של קיץ – קרה דבר בישראל: מחאה אחת שברה מחיצות וסחפה ציבורים רבים ומגוונים. ורק אנחנו, חסידי "להתנחל בלבבות" – נשארנו בבית ופיספסנו…

במוצאי השבת (פר' ויחי, י"ב בטבת, 7/1/2012) התקיים מפגש נוסף של קבוצת "מפגשים טובים" בנושא – איך ניתן ליצור שיתוף פעולה בין ימין לשמאל: איך מעודדים את שיתוף הימין (הפוליטי,לא הקלאסי) עם השמאל (הקלאסי, לא הפוליטי) במחאה הבאה. השתתפו בדיון חברי הקבוצה הוותיקים וגם פנים חדשות ורעננות. לא ניסינו לדון בסיבות לאי ההשתתפות, ולא עסקנו בהטחת האשמות או בבחינתן. תחת זאת, ניסינו לחשוב כיצד מתקנים את המצב הזה, כיצד מושיטים יד ונותנים כתף. לא לזולת – לעצמנו.

יצאתי מן המפגש עם טעם של החמצה. התחושה שלי הייתה שממש לא סיימנו אפילו את הדיון עצמו. הוא די מורכב ומסובך. השאלות נותרו תכל'ס די פתוחות:
ראשית – איך באמת ניתן לחבר את השמאל הקלאסי לימין הפוליטי? החשדנות, הטינה, הניכור והניתוק – נראים חזקים. מה ניתן לעשות?
ושנית – מה יכול להיות תפקידה של הקבוצה שלנו במשימה זו?

כדאי להניח כעת את הויכוח הפוליטי לעת אחרת. הנחת היסוד שלי בדיון היא שאני בהחלט ימני. הנחת היסוד בדיון היא שיתכן ואיש השיח שמולי בהחלט שמאלני. שילוב הידיים בינינו אינו בא עם תנאי מוקדם להצהרת נאמנות לארץ ישראל השלימה, ומאידך – גם אין הסכמה מראש לפינוי התנחלויות, כמרפא לכל מדווי החברה הישראלית. אנחנו צריכים לשלב ידיים ולהטות שכם יחדיו – כי זו הזדמנות פז לעסוק ולקדם תחום שאינו במחלוקת בינינו. ולי ברור, כי לאחר מכן הדיון על הנושאים שבמחלוקת ייראה אחרת, ייעשה אחרת.

מעבר לכך, התחוור לי במהלך הדיון, כי למיטב ידיעתי, אין לי שום ערוץ תקשורת אינטרנטית אל הציבור שלי בהתנחלויות בכלל. אין לנו שום בלוג או אתר להחליף שם רעיונות, ליצור דעת קהל וכד'. וגם זה הציק לי מאד.

אז הנה, אני פותח את הבלוג שלי בעונג רב לדיון פתוח בשאלות הנ"ל.

מודעות פרסומת
תגובות
  1. גלילה הגיב:

    אני נזכרת בשנים בהן לא הייתי מוכנה לחצות את הקו-הירוק לכיוון ההתנחלויות.
    ההרגשה היתה שאם אחצה את הקו – משמע אני מזדהה עם ה"פשע הנפשע".
    במהלך השנה האחרונה למדתי את מה שיאיר היטיב לבטא ממני:
    "יש בינינו כל כך הרבה משותף – למה לתת להתנגדות להסתיר את זה?"

  2. מרדכי אשר הגיב:

    אכן כך, תודה גלילה!
    אני חושב שהדוגמא שלך מתאימה. אם אכנס לנעלים של "המתנחל הקלאסי" (אם יש כזה), אזי תחושת הריחוק מן הקונסנזוס, מן ה"אנחנו הגדול" מאד גדולה, עד כדי ניתוק. "יש אותנו המתנחלים, ויש את שאר העולם שחי חיים נורמאליים ואף אחד לא רודף אותו בתקשורת" (חוץ מן החרדים, והערבים, והרוסים, והאתיופים וה…) הז ממש "אנחנו" מול "הם",וזהו מחסום ראשון שיש לעבור לפני הורדת החומה הוירטואלית בנושא שלנו.
    תודה.

  3. Lior Roy הגיב:

    אמנם אני מ"אנשי החוף" המקוונים לעילא, אבל חשוב לי לומר שעבורי משמח מאוד לגלות, במקרה שלך מחדש, שגם בהר יש התבוננות פנימית
    .
    אמרת מתישהוא שהגעת למסקנה שכיוון שאף אחד אף פעם לא צודק במאה אחוז,
    הרי שגם אתה לא. וגם אני לא. המשפט הזה, יחד עם הפסקא על "שילוב הידיים בינינו אינו בא עם תנאי מוקדם", הם התחלה של ""מכתב שמינסטים"" שאני מוכנה לחתום עליו בלב שלם.

    • מרדכי אשר הגיב:

      חן חן ליאור! "מכתב השמיניסטים"? נשמע מעניין! רעיון שווה עיון!

  4. ראשית (וגם אחרית) אני פורש ידיים לחיבוק.

    שני מגזרים בלטו (בעיני) בהעדרם ממחאת הקיץ: מגזר המתנחלים ומגזר הקיבוצים (למותר לציין שגם המגזר החרדי לא היה מיוצג ככזה. למה זה פחות מפריע לי?). בשני המקרים הייתה בפירוש נוכחות של פרטים מתוכם בפעילויות רבות, אך כמגזר – הם לא באו לידי ביטוי. הרביתי לחשוב על כך מאז הקיץ, והשאלה הראשונה ששאלתי את עצמי היא: מדוע בכלל אני מצפה לראות את שתי הקבוצות הללו מיוצגות במחאה כמגזר? הלא אינני מצפה לראות שם מגזרים אחרים כמגזרים.
    ייתכן שהסיבה היא, שבכל כך הרבה עניינים אחרים מבקשות שתי הקבוצות הללו להציג את עצמן כמגזר, ואף מתנהלות בצורה מגזרית מבחינה פוליטית ותרבותית (ובמידת מה גם מבחינה כלכלית). הלא גם אתיופים הם קבוצה. מה מונע מהם להיות מגזר? (ההתנהלות, כמובן).
    אבל ההיגררות לדיון המגזרי יוצאת במדת מה כנגד העקרונות הארגוניים החדשים שהחלו לצוץ במהלך הקיץ, ואשר במדה רבה מיישנים ומייתרים את ההגדרות המגזריות הוותיקות. חלק מהותי מן הפואנטה של הקיץ הייתה שרטוט הקווים החדש הזה. כלומר, מבחינה מגזרית, היה כאן נסיון – מוצלח יותר או פחות – לשרטט מגזר חדש (מגזר האנשים העמלים למחייתם?). האמנם, מתחת לפני השטח, יש כאן מאבק של המתנחלים (והקיבוצניקים) על שמירת מעמדם המגזרי המיוחד, שנרכש בעמל רב, ואשר זקוק למדה מסוימת של התבדלות כדי לשמור עליו?
    מכל מקום, הפתרון שלי – ואותו ציינתי כבר בפגישה – הוא לעקוף את החלוקה המגזרית באמצעות הקשרים הבינאישיים. "יצירת חבר'ה", קראתי לתהליך הזה. והלא חבר'ה היו נקודת המוצא של מה שהתגבש לימים למגזרים השונים. התגובות בקיץ היו תגובות מגזריות, אבל הכאב והמצוקות שהועלו בקיץ היו אישיים לגמרי.
    אינני מסתיר כלל את תקוותי שה"חבר'ה" החדש הזה, אשר רצוי שיהיה גרעין ודוגמה לעוד התאגדויות מסוג זה, יהווה התחלה של פירוק המסגרות המגזריות הישנות, הן של מתנחלים, הן של שמאלנים וכן הלאה. זהו כמובן תהליך ארוך, וכיוון שכולו מבוסס על יחסים בין אישיים – הוא גם תהליך בלתי צפוי ונפתל ואולי אף מסוכן. אבל מסוכנת פי כמה ההתבצרות המגזרית הנוכחית.

    • מרדכי אשר הגיב:

      תודה ירון 🙂

      אכן "חלק מהותי מן הפואנטה של הקיץ הייתה שרטוט הקווים החדש הזה" – ועל זאת יצא הקצף, ועל אלה אני בוכיה: יכולנו (וגם אם באורח זמני) למחוק את הקווים המאמללים…

      הפתרון המוצע על ידיך – הוא מכובד בעיני. אני מנסה בפייסבוק לחבר כמה שיותר חברים מההתנחלויות לרעיונות הללו…
      עם זאת, סבורני שללא מעורבות של מתנחלים נוספים בדיון כאן או במקבילות שלו – הדרך תהיה ארוכה עוד יותר.
      ושוב תודה.

      • האמנם כה נאורים אנו עד שאיננו זקוקים כלל לקווי תיחום מגזריים? אפשר שבעולם המאוויים ומשאלות הלב יש תוקף לשאיפה הזו, אבל בראייה מפוכחת של תולדות הקופים הערומים באשר הם – זה לא עובד ככה. כי אז אשאל אותך ישר: מדוע להסתפק רק במחיקת הגבולות בתוך עם ישראל? מדוע לא לפרוץ אל מרחבי האחדות האנושית המוחלטת?
        משום שאז תיכף ומיד יתחילו מכות.
        הבנאדם הוא מין חיה כזו שהמרכיב של השתייכות קבוצתית הוא צורך קיומי עבורה, או לכל הפחות אופייה המולד (ואני ממש לא בביזנס של לשנות את טבע האדם); והפוליטיקה איננה אלא זירת התגוששות בין קבוצות אינטרסים. לא נותר אלא לשקלל את האינטרסים ולמצוא עם מי לשלב ידיים. אני סבור שהאינטרס של ישראל הוא לסיים לאלתר את שלטונה ביהודה ושומרון, אתה סבור שהאינטרס שלה הוא לבסס את שליטתה באזור זה; יפה וטוב, זו אחת הסיבות לכך שאנחנו משני מגזרים שונים. אלא שההתמקדות בחלוקה המגזרית הזו הביאה – לטעמי – לשיתוק ביכולתה של ישראל לטפל בכל יתר היבטי החיים בה, ואני מבקש להשעות לפי שעה את הדיון המסקני בסוגייה הזו (את הדיון העקרוני וודאי עוד ננהל לא פעם) כדי לשלב אתך ידיים לתועלת הטיפול במגוון אדיר של בעיות שהצטברו בינתיים. למותר לציין שייתכן מאד שהשקפותינו בדבר אופן הטיפול הנאות בבעיות שהצטברו עשויות להיות שונות מאד, ואף מנוגדות; לפי שעה די לי אם נמצא את עצמנו תחומים ביחד במגזר הרואה בעצם הטיפול בבעיות אלה ללא דיחוי נוסף את צו השעה. המגזר הזה, הוא-הוא המגזר שמילא את הרחובות בקיץ.

        • מרדכי אשר הגיב:

          ירון, נראה שלא הסברתי עצמי די, והערותיך הצודקות הן ההזדמנות הנאותה מבחינתי.

          קווים הם דבר חיוני ומסוכן כאחד. הם מסייעים לנו להגדיר עמדות וליצור הזדהות. בכך יתרונם וחשיבותם. אולם הם מושלכים מהר מדי לתחומים לא רלוונטיים – ויוצרים סטראוטיפ. מטרת הסטריאוטיפ לתייג את הקבוצות לפי הנוחות הפוליטית. וכשהתיוג מוצר, אני יכול בקלות להציק ולמנוע כל טובת הנאה פוליטית מה"קבוצה המתוייגת" השנייה. ובכך חסרונם הגדול של הקווים. בכך צדקתָּ לחלוטין, וזו גם הייתה כוונתי: לא למחוק לחלוטין את המשמעויות וההשלכות של הקווים הללו, אלא למחוק את השיוך המיותר שלהם בתחומים לא רלוונטיים.

          מה שקרה בקיץ הזה, למיטב הבנתי, הוא הפוך לקורה תמיד. בדרך כלל מתקיימת הרחבת תחומים של הקווים המצמצמים. "כל המתנחלים שורפי עצים", "כל המתנחלים מבצעים תג מחיר" וכד'. ובעקבות אמירות כאלו ודומות להן – המגזר נכנס לעמדת התגוננות. הפעם הוא נכנס לעמדת התגוננות – הרבה לפני שהיה צריך, ושכח לצאת משם. כמו במערכון של הגשש, הוא לא מאמין שהאזעקה של הארגעה התקלקלה…

          במהלך הקיץ, היו בעמודי הפייסבוק של חברֵי המיגזר חששות עצומים מן המחאה השמאלנית, כל סממן שמאלני הועצם. כל פרשנות ששידכה את המחאה לקרן לישראל החדשה – התקבל כתורה מסיני, וכראיה לצורך לברוח מן הבעירה הזו, שתיכף, עוד רגע קט, אוטוטו, תקבל את הגוון ה"מתאים": "הלאה ההתנחלויות שואבות התקציבים…" או "להפיל את ביבי, אבי כל העוולות החברתיות"… אבל מרוב בהלה (או כל מונח אחר מתאים) – לא שמנו לב שהמחאה עצמה (ההנהגה הלא רישמת, ולא תת קבוצות שתפסו טרמפ על המחאה) שמרה על נקיון פוליטי יחסי – יוצא מן הכלל.

          ועתה המגזר צריך, כמגזר, כחבורה שלימה, למחוק את הקווים – בתחומים הלא רלוונטיים הללו. את הקווים הפוליטיים האחרים – אני לא מוחק כל כך מהר…

          ותודה גם לגלילה על המילים החמות…

          מורדי.

  5. מוטי פוקס הגיב:

    כמה שאלות שאני שואל את עצמי:
    1.האם הציבור הדתי-לאומי אינו מורגל לצאת למאבקים כלכליים?
    2.האם הצורך במאבק על הישרדות קרי מניעת פינויים גירושים ושאר ירקות מונעות מהציבור לצאת למאבקי "מותרות"?
    3.האם התמיכה הקהילתית בחלש גורמת לכך שאין השתתפות במאבק, שכן המתקשה כלכלית נתמך ע"י הגמ"ח היישובי ואינו פונה בטרוניה לרשיות?
    4. ישנם אירגונים הפועלים (לכלל הציבור) ולא רק בתוך ה"מגזר" בתחום הכלכלי כגון פעמונים ומעגלי צדק, גרעיניים תורניים אולי דרכם ניתן לעורר את הציבור הדתי-לאומי לעסוק בשינוי בתחום הכלכלי?

    [הדברים נאמרים ע"י אדם שעשה פעולות רבות למען ארץ ישראל אבל לא פעל בתחום הכלכלי אבל השתתף בכמה מפגשי חילונים-דתיים החל מהתיכון דרך מפגשים יזומים בישיבת הסדר (בית-אורות עד למפגש במוצ"ש, ובחר לגור בישוב מעורב ומגוון בכדי ליצור מפגש (אה משתתף במפגש שבועי בין חילונים לדתיים התירוץ למפגש שיחה.דיון על פרשת שבוע)]

    • מרדכי אשר הגיב:

      היי מוטי, וברוך הבא לבלוג!
      אתה מוזמן להציץ גם במאמרים אחרים כאן.

      מוטי, מיקדת את דבריך בנקודות חשובות. גם אני חושב, שהציבור שלנו רואה עצמו עוסק רק בעניינים "כלליים" ולא "פרטיים". בין השאר – גם בגלל הסיבות שפרטת, ובכלל זה המנגנונים האחרים המוכרים לנו לטיפול בחלשים שבקהילות שלנו.

      אולם זו לא יכולה להיות סיבה מוצדקת לפרישה מן הכלל. הכלל כולו זעק. ובניגוד לדעתי הראשונית (אז, בקיץ) שזו זעקת שוא, מפונקת ונטולת אחריות – הסתבר שהזעקה אמיתית: יש הרבה אמת בטענה על יוקר המחיה, עליית מחירים לא הגיונית, חלוקת משאבים לא הוגנת ועוד. ומסתבר – שיש גם אנשים שבאמת הגיעו עד פת לחם. דו"חות העוני למיניהם מאששים זאת. הפרישה שלנו מן הציבור היא לא רק "טעות טקטית" אלא עוולה מוסרית פנימית. אנחנו מאוהבים בתפקיד "הבן המוכה", שזועק חמס, ומצפה לסמפטיה והושטת יד. ואנו כל כך משוכנעים שזה המצב (ולדעתי – בצדק!!!) עד שאיננו מוכנים לקבל מציאות בה יש אחר שהוא "בן מוכה" (חסרי דיור, עובדי קבלן, וכל העשירונים התחתונים) ושהם מצפים מאיתנו לסמפטיה ולהושטת יד.

      חוששני (ואנסח דברי בזהירות רבה מאד) שח"ו אולי נפלנו להגדרת האחים "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ…"

      איך מעבירים מסר זה לכולנם?

  6. תומאס הגיב:

    התבוננות עצמית היא דבר חשוב. לצערי, אני רואה וקורא לא מעט אנשים המדברים על זה, ואף טוענים למימוש אצל העצמי שלהם, אך מעט מאוד, אם בכלל, מצליחים להסיר מעצמם את המסיכות המגוננות אשר שנים טיפחו הם, ואנשי שלומם, בכדי למקד ולהגדיר בצורה כמה שפחות אמורפית את זהותם.
    אסתכן בנסיון להראות באילו נקודות אני רואה אצלך את אותה "שמרנות", כשהמטרה שלי היא לפתח דיון על אותן נקודות ולא לתקוף אותן.
    קודם כל הייתי רוצה להבין את עניין ההפרדה שאתה עושה בין ה"פוליטי" ל"קלאסי" בהתייחסותך לשמאל וימין. מהי ההפרדה הזאת וממה נובעת הגישה שאל הימין יש להתייחס כ"פוליטי" ואילו לשמאל כ"קלאסי".
    בנוסף, בתגובתך לגלילה, ציינת את תחושת ה"אנחנו מול הם", שמשותפת לכל קבוצת אנשים המקושרים בצורה זו או אחרת, בין אם הקשר נעשה על ידם או ע"י גורמים חיצוניים. לא הבנתי אם אתה מדבר על הצורך להתעלות מעל התחושה הזאת, כי כאמור זו רק תחושה סובייקטיבית, או שמא אתה מתייחס כעובדה לרדיפת המגזר אליו אתה משתייך, ורק קורא להתעלות מעל זה כדי לדבר?

    מהכרות שלי את בלוגך, לא פעם נתקלתי בדרישות יפות מצידך לדו-שיח אמיתי ופתוח, בקריאות לירידה מהעץ שאנו נוטים להיתלות עליו וברצון אמיתי וכן להבין את הבסיס למחלוקות השונות. אם זאת, בפוסטים רבים ראיתי את "הצד השני" שלך, שמתעלם מהבקשות שלו עצמו ברגע שהוא נדרש להם, וקובע "עובדות" ככללי בסיס שאין עליהן עוררין. בגלל זה אני מבולבל.

    וכמובן, כל מסע ארוך מתחיל מלנסות ולהכיר את הצועדים עמך, אז כה לחי!

    • מרדכי אשר הגיב:

      היי תם!

      על "שמאל וימין": שמאל וימין הם מונחים מתחומי הכלכלה. בגדול שמאל הינו סוציאלי יותר וימין קפיטליסטי. אולם בהגדרת קבוצת "מפגשים טובים" (שבמסגרתה נערך הכינוס במוצ"ש) "שמאל וימין" הם מונחים פוליטיים. אין הלימה ביניהם. המחאה בקיץ הייתה של השמאל הקלאסי, ע"פ ההגדרה הראשונה. היו שם בהחלט גם מצביעי ליכוד. אולם נעדרו משם המתנחלים, כמגדר מוצהר וברור (על פי הטרמינולוגיה השנייה). הפוסט עוסק בכך שהימין הפוליטי (המתנחלים) בחר להדיר עצמו ממחאת הקיץ, שם היו כל עם ישראל כמעט. כאמור, המחאה מייצגת את השמאל הקלאסי

      תודה שהזכרת לי שזה לא פשוט להיות "דתי לאומי". לך תסביר לחילוני איך ה"דתי" משתלב ב"לאומי", ולך תסביר לדתי (החרדי) איך ה"לאומי" מסתדר עם הכיפה. זו לא בדיחה – זו המציאות שלנו. לא תמיד ניתן להציג "מסכה" אחת חד מימדית הכוללת את כל הגוונים על פניה. לעתים יש ואנשים מציגים "מסכות חלקיות".
      זה נכון גם בתקשורת בין אישית. אם פעם הצלחת להוציא (באופן דמיוני בלבד, כמובן) את רעייתך מן הכלים, יכול להיות שהפרצוף שתראה מולך יהיה זועם. בהזדמנויות אחרות אתה תפגוש "פרצופים אחרים" האם פירוש הדבר שיש לך אישה זועמת? שיש לאשתך פיצול אישיות?

      אז לא רק שאני "דתי לאומי" (מתוסבך), אני גם בן-אדם. מחד – אני לחלוטין מאמין ב"דו-שיח אמיתי ופתוח". ומאידך, כשאני נתקל בשפה לא פשוטה, פוגענית מאד, מזלזלת ביותר, חד צדדית באופן משווע – אני מציג פרצוף אחר. [אגב, אני טוען שאני רק מציב מראה. ומה שהאחרים רואים זה את ההשתקפות שלהם על פני.] וכבר כתבתי באחד הפוסטים כאן, שצביעות מוציאה אותי מדעתי. וכשאני נתקל ב"רוממות זכויות האדם" בפיהם של אחרים, ורמיזה ברגל גסה של חרדים או מתנחלים או סתם ח"כים מן הימין וכד' – זה מקומם. אני רואה בזו חשיבה צבועה ומעוותת – ונגדה איני יכול להציב חשיבה "רחבה ומכילה של כל החברה הישראלית" כפי שהייתי רוצה. כשאני פוגש טענות לסתימת פיות (בנסיונות החקיקה האחרונים) ואף מילה על תופעות מקבילות במגזרים אחרים – אני מקרין 'פרצוף סקטוריאלי'. כי זה בדיוק מה שאני רואה.

      אני חושב שהארת נקודה חשובה בשאלתך, ומקווה שהסברתי עצמי כראוי. מה דעתך על עצם הנושא הנדון כאן?
      המשך לעורר קינאה בירח הדבש האין-סופי שלך, וד"ש לחצי השני המטייל אתך…

      • תומאס הגיב:

        דבר ראשון, תיקון טעות בזיהוי: עושה רושם שאתה חושב שאני מישהו אחר אך לא כך הוא. הלוואי והייתי בירח דבש אינסופי, אפילו כמטאפורה. 🙂

        ולעניינו, הרשה לי להתחיל דווקא בסוף. אחד מהדברים הקשים שניסיתי לסגל לעצמי במהלך השנים היה להפסיק את התגובה האוטומטית של "אבל איפה היית כש[עוול כלשהו כלפי מישהו]" או "למה לא דיברת כלום כש[הצד השני] עשה [ככה וככה]". לדעתי זהו שיח מיותר, שיותר משהוא לא תורם, הוא אף יכול להזיק למטרה ששמת לפנינו, והיא הכרות ושיח. לשמחתי אני יכול להגיד שנגמלתי. הסיבה העיקרית לסלידתי מהתופעה היא שעוול אחד לא מתקן עוול אחר. סיבה נוספת היא שאתה צודק – אכן בכל המחנות והצדדים, בכל היקף המרחב, ישנם אנשים שרואים אך ורק את עצמם ובטוחים בצדקתם, תהיה אשר תהיה, ויתרצו וישקרו לעצמם על כל פיסת אמת שלא מוצאת חן בעינהם.
        דבר אחרון, אם כבר מביאים דוגמת "הופכי", כדאי לספק תוכן ממשי ולא אמירה ערטלאית כגון: "גם בצד השני עושים ככה!" ובלי לתת דוגמא מוחשית.

        אלך עוד קצת אחורה בדבריך, שם אתה מדבר על רמיסת זכויות. אתה צודק. זכות אדם אחד כמוה כזכות אדם אחר, בין אם הוא ח"כ מהימין, מפגין בבילעין, מתנחל עם דובון ועוזי או צפונבון תל-אביבי שמ&*$ין עם ערבים. אבל כשאתה בוגד בעקרונותיך שלך, כדבריך, ו"מציג פרצוף אחר" ברי בכך חטאת לעצמך והכשלת את ההתקרבות, כי הרי אתה לא נמדד ביכולת שלך להיות סובלני וסבלני כשאתה מדבר עם שכמותך אלא דווקא עם אלה שאתה הכי לא מסכים איתם. או אז תגיע שעתך לשמש מופת ודוגמא של הקשבה וקבלה.

        ואתה גם צודק לחלוטין בעניין המראות והפרצופים השונים(של אשתי). כבר שנים רבות שאנשי שמאל שיצא לי לדבר איתם בטוחים שאני ימין מובהק ואילו אנשי ימין בטוחים שאני שמאלני קיצוני. הבעיה הכי גדולה שלי היא שאלו שמכירים אותי מתלוננים שאין לי דעה…
        ולמה זה בעצם? כי נטייתו של אדם באשר הוא להרגיש מותקף כששואלים אותו שאלות שהוא מעדיף לא להתמודד איתן, או שיש לו דעה מאוד חד-גונית לגבי נושא מסוים ועוד כל מיני סיבות פסיכולוגיות שונות. וזה מה שאני חושש שיקרה גם כאן(בינתיים אני מתבדה, וטוב שכך).

        החזון שלי הוא שאנשים יפסיקו לחשוב במונחים ילדותיים של "הוא עשה לי ככה אז אני אעשה לו ככה" ויתחילו לראות את הדמיון הכה גדול בינהם. הרי אתה אומר "בגצ של השמאל", והשמאל אומר "בגצ משרת את הימין" – והאמת פשוטה הרבה יותר: הם סתם מושחתים ללא אג'נדה ברורה.

        ולגבי ההסבר הלשאלתי על ה"קלאסי" וה"פוליטי" – תודה. אני צריך לחשוב על זה 🙂

        • מרדכי אשר הגיב:

          אכן "בילבלתיך"… וסליחה.

          ראה תומאס, גם כשאני "לא מיישר קו כמצופה" – לא תוכל לתפוס אותי מנבל פה על יריבים. גם איני זוכר אפילו שנקטתי בשפה מעליבה. אני כן משתמש (באותם המקרים) בשפה סטראוטיפית (זה כשלעצמו מספיק נורא בעיני.). אני קורא את הערכתך שאני מכשיל את ההתקרבות. יתכן. קח בחשבון שני דברים. ראשית – בחלק גדול מן המקרים הדבר מעשה מול מכרים. שנית – מתחולל כאן מאבק על דעת הקהל. אני מרגיש, שלפעמים שצריך לרדת למגרש הבוצי הזה וללכלך ידיים ורגליים. אולי משהו מלהט הנעורים עדין נותר בי? להט מתלהם שכזה…

          אני בכל מקרה שמח להערותיך אלו אלי, שיקוף שכזה – יקר בעיני מאד, ותודה.

          ומה אתה אומר על עצם העניין? מה ניתן ללדעתך ניתן לעשות כדי לחבר את השמאל הקלאסי לימין הפוליטי? אני מצביע אמנם על האינטרס הסקטוריאלי שלי בחיבור הזה. אולם אין ספק שהצורך הוא חיוני כשלעצמו לטובת המטרות שהמחאה העלתה. אז מה דעתך בנושא?

          ושוב – סליחה – ותודה.

          • תומאס הגיב:

            לשלב בין "ימין" ו"שמאל" בנושאים שמהווים סלע מחלוקת זה דבר בלתי אפשרי. כמו שציין ירון, נקודות המוצא שלנו שונות אז לבטח לא נוכל להגיע להסכמה על נקודת סיום, או אפילו על דרך. מה שאנו בהחלט יכולים לעשות זה לבצע הפרדה בין הנושאים השונים ולהבין שאם אני לא מסכים איתך, למשל, על הצורך של מדינת ישראל לשלוט בשטח מסוים, עדיין אנו יכולים להניח את ההבדל הזה בצד ואולי להסכים על "אם כבר שולטים – מהי הדרך הראויה לכך". אולי.
            כך שאם אצליח להפנים שזה שאתה "מתנחל חובש כיפה" זה לא אומר שאתה חושב שערבים הם כלבים חולי כלבת שרק מנסים לנשוך אותנו ושאלוהים אמר לך להשמיד את כולם, או אז אולי אוכל להתחיל לשמוע את מה שאתה אומר. וכמובן להיפך, אם אתה תוכל לקבל את זה שלמרות שאני חושב שיש להתייחס לכל אדם בכבוד ולשמור על זכויותיו הבסיסיות, זה לא אומר שאני חושב שהוא מלאך.

            אז כן. אני מאמין שלטובת המשך כינונה של הישות המדינית שנקראת ישראל, כדאי למצוא את המכנה המשותף ולהתעלות מעל אגואים ואינטרסים פוליטים צרים. בקיצור, אשמח להיות נוכח בדיון שכזה.

            • מרדכי אשר הגיב:

              לחלוטין צודק! ודווקא בשל דבריך, חיוני בעיני כל כך לחבר את אנש ההר, את הימין הפוליטי לשמאל הקלאסי, במאבק לדמותה של המדינה והחברה!
              יישר כוח!

  7. גלילה הגיב:

    תומאס
    אתה נוגע בנקודה שאני מתלבטת בה רבות: נכון שדברי-חכמים בנחת נשמעים. אך דברי-לפלפים מתאדים ברוח, לא נספרים.
    בישראלית יש מקום לפעמים להיות חד.
    מורדי מצליח הרבה פעמים לעורר אצלי תהיות לגבי גישה שלי כזו או אחרת.
    אומרים שעלינו לדבר עם כל אדם בשפתו.
    להקשיב לשיחה (יותר נכון קרב-יריות) בין ירון בן-עמי למורדי זה תענוג כמו להקשיב לחמישית של בטהובן.
    והאהבה בין השנים גלויה לעין, גם הכבוד ההדדי.

    • תומאס הגיב:

      דוגמא מעולה! וזאת כי אני לחלוטין לא מסכים שהקשבה ודרך ארץ שווה ל"לפלפיות" או ויתור. קרב היריות, כהגדרתך המדויקת, בין ירון למורדי מדגים זאת בדיוק כאשר שניהם משתמשים בסכיניהם המושחזות ביותר ועדיין שומרים על אותה דרך ארץ וכבוד. זהו שיח נדיר שכדאי לשאוף אליו. (למרות שאני מודע שזו שאיפה מוגזמת שלא ניתנת למימוש אצל אנשים שהאגו שלהם משתלט על השכל, שזה רובינו).

      כמורה בתיכון אני נתקל בסוגיה הזאת מדי יום כאשר אני צריך לבחור בין שיטת החינוך "המסורתית", שגורסת שהתלמיד יימדד ע"פ התוצאה הסופית, האמפירית, לעומת חינוך לטווח ארוך, עמוק יותר, שמנסה למדוד הבנה והפנמה, וזאת ע"י הגברת האחריות האישית של התלמיד ומתן חופש לנסות ולטעות. הדרך השנייה רצופה נפילות וקשיים, בעיקר מצד ההנהלה, שרוצה לראות "תוצאות" כדי להשיג תקציבים, אבל שנה אחרי שנה אני נוכח שהיא עובדת. כמובן שלפעמים יש צורך לנקוט בדרכים יותר "מסורתיות", אבל עדיין.

      הקשר של החינוך אלינו הוא שיש דברים שאולי בהתחלה נראים כ"מתאדים ברוח", אבל אם רק נתמיד, הם יישמעו ויופנמו.

      ואנקדוטה פיזיקלית לסיום: ע"פ ניוטון, הפעלת כח ישיר על גוף תגרום להפעלת כח זהה בערכו, אך הפוך בכיוונו…

      • מרדכי אשר הגיב:

        כמורה (שיצא השנה לפנסייה מוקדמת) אני מבין אותך מצויין.

        בהוראת תנ"ך מתעוררת תמיד השאלה הפילוסופית: האם יש עונשים בסיפורי המקרא, או שאדם פשוט פוגש את תוצאות מעשיו באופן ישיר. ברוב המקרים התשובה היא שילוב של שניהם: העונש החמור ביותר הוא לתת לאדם לשאת בתוצאות, לא לתת לו לברוח מן האחריות: עשית – תאכל אותה! אך במקרים אחרים אנו פוגשים עונש ממשי, אך כשמנתחים אותו רואים שיש בו דמיון לחטא בבחינת "מידה כנגד מידה". שיטת הענישה הזו רומזת שבמקום לתת עונש המנותק ממעשה החטא – עדיף לתת עונש המשקף את החטא, ומזכיר אותו.

        שיקוף של מעשה מוכר גם בפסיכולוגיה. אנו יודעים, כי אם ילד בוכה, אפשר ללעוג לו, אפשר להעניש אותו, אפשר לנחם אתו ואפשר לחקות אותו. ילדים נעלבים ביותר כאשר מחקים אותם. החיקוי הוא שיקוף נלעג לדמותו העכשווית.

        בדף הפייסבוק שלי הופיע היום סטטוס של חבר, שטען, שמפלגת ישראל ביתינו היא מפלגה "היטלראית". במקום לכנות אותו בכינויי גנאי, במקום לשפוך אש וגופרית – ביקשתי שינמק. ולאחר שנימק, השתמשתי באותם נימוקים להראות לו שיש עוד הרבה הרבה מפלגות "היטלראיות"… פשוט שיקפתי לו את מה שאמר. זה עבד מצויין.

        אני חושב שהכלל היפה של ניוטון שהבאת קודם – לא תופס בעידן נשק קרני הלייזר. לשים מראה מול הלייזר משמעו – להחזיר את קרן האש – לשולח עצמו…

        זאת השיטה שלי: מיש יורה לכל הכיוונים – שמים לו מראה מולו, ואז הוא נאלץ להתמודד עם האש היוקדת – חזרה אליו. מה אתה אומר תומאס?

        מורדי

        • יאיר הגיב:

          שלום,

          גם אני הייתי במפגש של "מפגשים טובים" במוצאי השבת. בניגוד להרגשה שלך, מורדי, אני יצאתי משם בהתרוממות רוח. לראות שיח מכבד, משתף ומכיל בין "ימניים" ל"שמאלנים" ובין דתיים לחילונים היה בשבילי מרענן ומעודד. שמחתי מאוד גם מהשותפות באמונה בערכים שהמחאה מדגישה – ערבות, שיוויון, צניעות (בניגוד לחזירות), כיבוד הזולת, חיבור לערכיות (וסלידה מהחומריות) ועוד.

          בקשר לפוליטי ולקלאסי, אני רואה את זה בצורה שונה. המחאה החברתית היא מחאה פוליטית לכל דבר – פוליטי חברתי. הפוליטי שאתה מדבר עליו הוא הפוליטי הישן והמוכר, הקלאסי, בתוך מדינת ישראל (ואני מאמין שהוא הופך ונהיה לפחות ופחות רלוונטי). הפוליטי החדש הוא הפוליטי החברתי. כאן הקווים הישנים מטשטשים ונעלמים, כאן המגזרים הישנים לפתע מוצאים את עצמם באותו צד של קו חדש – קו חברתי. הדיון על פוליטי או חברתי הוא מעבר לסמנטיקה. ההשלכות של התייחסות למאבק כאל מאבק פוליטי (חברתי) יכולות להיות משמעותיות בהמשך.

          אני מאמין שעצם המפגשים וקיום השיח הוא אחד הדברים שיש לעשות – ונעשה. המפגשים יוצרים את השיח הפוליטי החדש. לדעתי יש להמשיך במפגשים ולהראות שזה אפשרי וגם לשאוף ליצור יותר ויותר מעגלים דומים. שלב נוסף והכרחי הוא לפעול ביחד למען הערכיים החברתיים המשותפים. ישנם ניצנים לשיתוף כזה – למשל בהפגנה (http://j14.org.il/articles/14234) במוצ"ש, בזמן שנפגשנו, השתתפו אנשים רבים "בורגנים", בעלי בית, שבהסתכלות שטחית אין להם ולמאהל התקווה ולא כלום.

          אני מאמין שצריך לקדם פעולות משותפות ואקטיביות למען צדק חברתי גם בין קהילות ואוכלוסיות נוספות.

          יאיר אמיתי

  8. מרדכי אשר הגיב:

    אהלן יאיר, תודה לדבריך, וברוך הבא בצל קורתי!

    אם הבנתיך כראוי, הרי שהבדלי ההשקפה בינינו הם מינוריים לחלוטין, שאלה של הגדרה – שאין לה השלכות למעשה. הטרנימולוגיה שלי נכונה בעיני, אך בעיקר מותאמת ל"שפה" המקובלת אצלנו. כלומר, כשאנשים רצו לבחון אם מחאת הקית הייתה פוליטית או לא – הם בחנו זאת במשקפיים שהגדרתי.

    בהחלט – יש תפקיד קריטי לעצם המפגשים, ומשום כך אני חבר בקבוצה מקסימה זו. אני יצאתי מן הערב עם טעם של החמצה, כי הבנתי ששוב, "שיכנענו את המשוכנעים". מבחינתי, מטרת הערב הייתה לנסות לשבור את המעגל המצומצם שלנו, לפחות לטובת המחאה, הערבות, האיכפתיות. איני "מתלונן" על החברים שלי מן הבית. "ערבות ואיכפתיות" באים אצלם לידי ביטוי באופנים אחרים. ועם זאת, רציתי שבדיון נצליח "למצוא נוסחה גואלת" שתחבר את החברה הישראלית, ללא איומי מלחמה.

    כפי שראית, יש דיון ויש "לאחר הדיון" – ושתי המסגרות חשובות מאד! אני מזכיר לך את שֶׁנִּדְברנו יחדיו – הגיע הזמן ששיתוף יבוא מיוזמת הנהגת המחאה.

    בקבוצה שלנו בפייסבוק אנו מנהלים כיום דיון בשאלה, מהו "שטח המשימה" הבא שלנו, במגמה ליצור חיבורים בתוך גווני החברה הישראלית. בפועל, אנו ננסה לדחוף יוזמה לגיוס חובה ואחיד לכולם לצבא או לשירות לאומי אזרחי. ללא יוצא מן הכלל, כולל נכים כולל נשואים ונשואות, כולל ערבים כולל חרדים. כוווולם! ממליץ שתציץ בפייסבוק שם. היום אני יודע לנתח, שהצורך הזה – הוא שבער בי בהתכנסות במוצ"ש בעתלית. הפער שבין אחדות השורות במחאת הקיץ לבין השסע שהתקשורת (בעיקר) הכניסה אותנו בחודש האחרון – הוא פער בלתי נתפס מבחינתי. ומבחינת דר' אורי אמיתי (עימו שוחחתי לפני שהתפזרנו) הוא הוכחה לנפיצות הבלתי נסבלת, שבכוחה להביאנו ח"ו למלחמת אחים. כך או כך – לבד מעצם העיסוק במחאה עצמה- גם המחאה היא הזדמנות לליכוד העם. ואני כל כך רוצה את אנשי ההר שם….

    יאוש אין בי. וב"ה, נעשה ונצליח!

    מורדי