(נכתב בעקבות המאמר הקודם "הרגל של אישתי כואבת לנו", ולבקשת אחדים)

האמת היא, כי מן ההתחלה – לא הייתה שום סיבה לחיבור בין ציבור הכתומים למחאת הקיץ האחרון.

ראשיתה של המחאה כמחאת אוהלים, כנגד יוקר הדיור. ראשית, המצב הכלכלי של מדינת ישראל אינו נחשב לבעייתי. בראייה אזורית רחבה, הכלכלה הישראלית היא אי של שפיות בים הולך ומתרחב של חוסר וודאות כלכלי. בנוסף, הדרישה ל"דיור בר השגה זול וזמין" לא יכולה להיתפס בקרב ציבור "אנשי ההר" כעילה למאבק ציבורי הולם. לא עבור מי שחי בקרוואנים, לא עבור מי שמהלכים פוליטיים ציניים (הקפאה) גורמים לו הפסדים של עשרות אלפי ₪ ויותר, ולא עבור מי שקנה בית במיטב כספו ביישוב מוכר מאושר (מגרון) – והוא מועמד לפתע להריסה מסיבות פיקטיביות. עבורם, הדרישה ל"דירת 4 חדרים, ובתל אביב דווקא, ובמחיר שווה לכל נפש" – הם יותר מסתם פינוק, זהו סמל לתחילתו של סיאוב ה"מגיע לי". בייחוד, כאשר הוא בא לטובת הקמתה של "מדינת תל אביב". בהקשר הזה, צדקו אלו שהציעו לפתור את הבעיה בקלי קלות: בגושי ההתיישבות המוסכמים כאינם מיועדים לפינוי, ושהם סמוך מאד לערי המרכז ("5 דקות מפתח תקווה") ניתן לבנות עשרות אלפי יחידות דיור – ו"בחצי המחיר".

מאוחר יותר, התפשטה המחאה לתחומים אחרים וזכתה לכיסוי תקשורתי אוהד. או אז – ניתנה הגושפנקה המלאה להצדקת-אי-ההצטרפות. ציבור הכתומים הוא "למוד קרבות". הוא בעל ניסיון בעיקר באופי הכיסוי התקשורתי. לדוגמא, הפגנת יחיד ושביתת רעב של אחד מרבני יש"ע מול ביתו של הרב עובדיה יוסף, בימי אוסלו העליזים, וששביתתו הופסקה לאחר שחטף מכות רצח מתלמידי הרב יוסף – כמעט ולא כוסתה בתקשורת, לעומתו, "ויקי פרץ" הפכה בין לילה לנושא חדשותי הכי בוער, והצעדה שלה פונקה במשך ימים רבים באין ספור אייטמים ארוכים לעייפה, שפתחו מהדורות. גם במחאת הקיץ האחרון, התגברה בציבור זה תחושת סלידה מעורבת בקנאה עזה, מן הכיסוי התקשורתי המופרז. גם אנחנו כבר הבאנו לירושלים יותר מרבע מיליון מפגינים, הן לפני ההצבעה על אוסלו, הן לפני ההתנתקות. גם אנחנו כבר מילאנו את כיכר מלכי ישראל, בימיו של רבין ז"ל, וגם בשנים שלאחר מכן ("כיכר רבין"). פרומואים מפרגנים בתקשורת במהלך ימים רבים לפני ההפגנה? מעולם לא זכינו. ואם היה אזכור על הפגנה צפויה, הוא שימש עילה להצמיד אליה מיידית דוברים ופרשנים שמחו על שימוש בילדים, על ההפרעה לסדרי החיים והתחבורה, על היערכות מיוחדת של המשטרה, לאפשרות שההפגנה תחרוג לפסים אלימים, על גלי ההסתה הפרועה של המפגינים, ועוד. אפילו פרסומות (בכסף מלא) נאסר עלינו לפרסם. מעולם לא זכינו ליותר מאייטם בודד במהלך חדשות הערב. לרוב, הדיווח המלא נידחה למהדורת חצות. בתחושת "אנשי ההר", מעולם לא זכה עניין שלהם לכיסוי מחבק, רחב יריעה, מפרגן, מעודד באופן שאפילו רק מתקרב לכיסוי התקשורתי של מחאה זו. ולכן, זה לא משחק של "נעלבים". זו פרשנות האומרת, שאם יש חיבוק של התקשורת אות היא שמגמת המחאה היא אנטי ימנית.

גם הסיפורים שנפוצו – חיזקו את התובנה, שזו מחאה פוליטית. הסיפור על אותה שינקינאית "מסכנה" שאין לה אפילו קומקום חשמלי בדירתה הצנועה השכורה, והיא "נאלצת" יומיום להזמין קפה ועוגה ב-30 ₪ בבית הקפה שתחת דירתה… או הסיפור (מידע אישי) על אותם צעירים חסרי מנוח, שלא מוכנים לקבל מהוריהם את פתרונות ממומנים לדיור הגיוני, ומתעקשים על "עצמאות כלכלית" בתל אביב דוקא, וכמובן, באו להפגין, סיפורים אלו נוספו לניתוחים המכובדים במאמרי הרשת השונים, ומכולם  עלתה המסקנה: הניסיון להפיל את ביבי בזירה הפוליטית – כשל, והשמאל פנה לזירה החברתית.

וככל שהאבולוציה של המחאה התקדמה – כן גברו הדיונים ברשת ובתקשורת על "כן/לא צבעה הפוליטי" של המחאה, והסימנים למגמה הפוליטית רבו בבלוגספריה. קלמן ליבסקינד אינו "קוטל קנים". העיתונאי החוקר הזה כתב ש"זו המחאה הספונטנית הכי מתוכננת שראיתם", והוכיח שהמחאה ה"עממית" היא צעד מאורגן של "כוחות השמאל". אראל סג"ל – הביא דברים אחרים, וחיבר את כולם זאב גלילי במאמרו על "האידיוטים השימושיים". החרה הוסיף אחריהם יהונתן דחוח הלוי, בטענו כי דברי קונטס רגב ש"להיות יהודי זו סטייה"."החוגים הדתיים והחרדיים לא מיהרו להצטרף למחאת הדיור או לקבל את סמכות הנהגתה הסיבה לכך קשורה ככל הנראה גם לדימוי החילוני של הנהגה זו ולעמדות האנטי דתיות של אחדים מחבריה."

הוסיפו לכל אלה את מאמרי המערכת, ודברי הפרשנויות שנלוו למהלך הארוך של המחאה. מכנה משותף שזר רבים מהם: ניפטר מההתנחלויות – ובא לציון גואל. שם הכסף. שם שורש העוול הנורא ממנו העם כולו סובל". נוסיף לכל אלה גם את השלטים שנישאו בהפגנות, ובהם הושווה ביבי למובארק וקדאפי – והגענו לישורת האחרונה: האוגדות הרבות של הכתומים, המתנחלים, אנשי ההר – נעדרו במופגן מן המחאה הזו.

ואחרי שהסברתי ונימקתי את זה כל כך טוב (כך אני מקווה), אני מבקש להציב סימן שאלה גדול על המסקנה הזו.

אקדים לחלק זה ואומר כי איני בא כמוכיח בשער. האמור עד כאן נחשב כאמת צרופה אצל כתומים רבים. יתירה מזו, גם החרדים מצפים לנו בהפגנות השבת, בהפגנות "אתרא קדישא" שלהם ובעוד. גם הנכים וניצולי השואה, אימהות חד הוריות וההורים של התלמידות הספרדיות מעמנואל – כולם היו מאד מעוניינים בהצטרפותנו להפגנות. עד היום השתמשנו בתירוץ "כל אחד בוחר לו בקעה להתגדר בה". ולדעתי – כאן תם הדמיון. אף על פי כן ולמרות הכל נראה לי כי שגיתי, שגינו, שגה הציבור הכתום. ונימוקי עמי.

הסיבוב הראשון של המחאה כבר אחרינו. על פניו ברור כי מנהיגי המחאה החליטו לא לערב את התחום המדיני (שטחים, מתנחלים, פלסטינים, כיבוש) עם המחאה והשלכותיה. בין אם זו החלטה טקטית ובין אם מהותית, זו החלטה: במסמכי הדרישות ובמו"מ הלא רשמי שהתקיים נדונו הצרכים כשלעצמם. זו נקודה ראשונה.

והשנייה: "מובילי המחאה" לא דווקא פטרו עצמם מכיוון אצבע מאשימה כלפי הגורמים למצב. והאצבע הופנתה כלפי תאגידי המזון, שיטת השיווק המקובלת בארץ, ובאופן כללי כלפי הטייקונים. הדבר בלט במאבק על מחירי המזון, במחאת הקוטג' לדוגמא, אך לא רק שם. גם מאה המיליון שנשפכו על שיפוץ תיאטרון "הבימה" המחודש, גם החתונות הראוותניות של האלפיון, גם השיטה הקלוקלת לחלוקת הרווחים ממשאבי הטבע של המדינה (בים המלח, לדוגמא)– ניקזו אליהם זעם לא קטן.

נקודה נוספת – טענות המוחים בקיץ הוכרו כצודקות! גם בנק ישראל מאשר: "המחאה הצרכנית – מוצדקת. דו"ח חדש מעריך כי נכון לסוף 2011, מחירי המזון בישראל גבוהים בכ-20% מהמצופה לרמת ההכנסה. במוצרי החלב נרשם ב-2008 פער של 30%. הסיבה: שוק לא תחרותי במוצרים מסוימים…" אז גם אם זו לא "מחאה עממית" – זו מחאה צודקת בהחלט.

זאת ועוד. מה טוענים הכתומים כאשר מאשימים אותם, שיש אלימות בקרב המפגינים, או אמירות בלתי נסבלות? אומרים בפשטות: "מי שעובר על החוק שייענש! הם לא הדוברים שלנו ולא מייצגים את המאבק שלנו. חלק גדול מהם תופס טרמפ על המאבק הצודק שלנו." כך במפורש דרשנו כנגד הפרובוקציות שאורגנו על ידי אבישי רביב בהפגנות שלפני רצח רבין. אם כן, מדוע איננו מוכנים לקבל, כי זו מחאה שבאופן רשמי אינה מאורגנת, נעדרת מצע, ושמטרותיה בעצם הוגדרו במעגלי שיח עם כל הציבור – סביר שיהיו בה גם קולות שונים שאינם מקובלים על "ההנהגה"? לא רק סביר – הגיוני ביותר שיהיו כאן גם הרבה טרמפיסטים. שהרי, מה ההבדל העקרוני בין המקרים כאן?

ונקודה אחרונה.

מספרים על ר' אריה לוין, שבאהבתו הגדולה לכל בני האדם, הוא חש ממש פיסית את כאבם. ופעם ניגשו הוא ואשתו לרופא, ור' אריה אמר בפשטות "הרגל של אשתי כואבת לנו…". בנקודה מהותית זו – אנו הכתומים נכשלנו, לעניות דעתי. מסתבר שמאות אלפי אידיוטים שימושיים צודקים בתחושתם: אין שום הצדקה להותיר אחרינו הון, כל פעם שאנו מבקשים לצאת עם סל קניות בסיסי מהסופר. וזה כואב להם! כואב גם למאות המשפחות שהן באמת חסרות דיור. וגם "חינוך חינם" היא סיסמת סרק! על כן, זו אינה "עוד מחאה", זו מחאת המחאות במובן זה שהיא אכן מנקזת אליה עוולות חברתיות רבות. איך זה יכול להיות שזה לא כואב לנו, אנו שרוממות אהבת ישראל בגרוננו? האם יכולים אנו לחוש עד כמה התרחקנו זה מזה, עד כמה התנתקנו, הרי אך לפני שנים הסתובבנו ברחבי הארץ, במפגשי "פנים אל פנים", וביקשנו ל"התנחל בלבבות"… הנביאים שזעקו בעבר בארץ זו על "פרות הבשן" – למי כיוונו? קריאת התורה לחברה אכפתית וצודקת למי נועדה? הכוהנים והזקנים שחרדו חרדה גדולה בגלל שנמצא "חלל בשדה – ולא נודע מי היכהו", על מה חרדו הם?

אני שב ואומר – קטונתי מלהיות מוכיח בשער, ואף אני לא השתתפתי במחאה, ואת הטענות הללו אני מפנה קודם כל כלפי עצמי. ולכן אני קורא מכאן להסרת המחסומים הווירטואליים.  השיתוף שלנו במחאה הזו אינו יכול להימדד רק במסגרת ה"כדאיות הסקטוריאלית" שלנו. השיתוף צריך לבוא מתוך שגם אנחנו בעם הזה. סל קניות, חינוך ודיור אינם זרים לנו, ועל כן – כאב הציבור – כאבנו הוא. אמנם, מסופקני אם השתתפות בהפגנות תהיה אפשרית, ורבות הסיבות לספק זה. עם זאת – חייבת להימצא הדרך לשיתוף פעולה אפקטיבי, במסגרתו נזכה יחדיו להפיל עוד מחיצה, ולבנות יחדיו עוד גשר לחברה צודקת יותר.

מודעות פרסומת

סגור לתגובות.