ב"ה
שאלת "לפנות (התנחלויות כמובן) או לא לפנות" היא כבר "לא רלוונטית" בעיני רבים. ברור שכן. ברור שהפינוי הוא אבי אבות הפתרונות. רק נפנה והכל יהיה…
אז לצורך הדיון, פינינו. לצורך הדיון רוב כזה או אחר של יהודי יהודה ושומרון "התכנס", "התנתק", "התגרש" מביתו ומנחלתו.
מה עכשיו?
בלי ציניות, ובלי מרכאות. נניח ששאלת הפינוי כבר אחרינו. המפה החברתית השתנתה. עד כמה? מה עדין לא פתור? מה השאלה הבאה שתעמוד על הפרק, מה יהיה האתגר הבא שעל החברה לעסוק בה? מהו "שדה הקרב" החדש אליו מועתקת המערכה, שלאחר סיום סוגיית הפינוי?
מה דעתכם?
בואו ונדבר על זה
מורדי
אַבְלַאסְטִינָה 
הי מורדי, מזל טוב על הבלוג החדש, מחזיר לך בזאת ביקור גומלין.
לשאלתך:
יש לא מעט הנחות יסוד משונות בשאלה שלך. מבחינתי פינוי הוא בהחלט שאלה, אבל בכל מקרה אין עניין מיוחד בפינוי כשלעצמו. לא פינוי זה הפיתרון ואני בספק אם יש מישהו שם בחוץ שמטומטם עד כדי כך שיחשוב שאם יהיה פינוי, הכל יסתדר. אני, לפחות, מעולם לא נתקלתי. אבל אכן, ההנחה הרווחת בין תומכי פיתרון שתי המדינות היא שפינוי יהיה חלק ממנו, רק ששתי המדינות זה העניין ולא הפינוי.
אני מניח שהתשובה הקלאסית היא שבמידה ועניין זה ייפתר, האתגר הבא יהיה בתחומי החברה. חינוך, רווחה, מערכת בריאות טובה, זכויות עובדים, שוויון לנשים ומיעוטים, זכויות אזרח וכו'.
אבל הגישה של "נעשה שלום ואז נטפל בכל השאר" חולפת, לשמחתי, מן העולם מכל מני סיבות. נראה לי שהיום מבינים שאי אפשר לחכות עם הנ"ל עד שהעניין המדיני יסתדר, מה גם שלא נראה שהוא עומד להיפתר בקרוב וגם אם ייפתר, זה עוד לא אומר שיהיה שלום.
בנוסף, פיתרון העניין המדיני וכל העניינים החברתיים אינם נושאים נפרדים אלא אותו עניין עצמו ונובעים מאותה תפיסת עולם לפיה, אם נימנע מקלישאות ומילים גדולות, מה שמגיע לי מגיע גם לכל אחד אחר ויש איזה מינימום שמגיע לאדם מעצם היותו אדם ולאזרח מעצם היותו אזרח. וזאת התורה על רגל אחת.
מזה נגזר הצורך למצוא פיתרון לזה שהפלסטינים נשלטים על ידינו. או שנותנים להם להיות אזרחים במדינה משלהם, או שנותנים להם להיות אזרחים שווים במדינה משותפת ואין אפשרויות אחרות. מזה נגזרים גם המאבקים לטובת שוויון אזרחי, שוויון בין נשים לגברים, חופש דת וחופש מדת וגם כל נושאי החינוך והרווחה למיניהם.
העניין הוא שבמדינות דמוקרטיות, העיקרון שהזכרתי מקובל, בגדול, על כולם והויכוחים נוגעים לאופן היישום ולאיזון שבין זכויות שונות. נושא סבוך כשלעצמו. בארץ, אפילו את הנחת היסוד הנ"ל לא מקבלים, אז המאבק הנוכחי, לדעתי, הוא על עצם קיומה של דמוקרטיה כאן.
ב"ה
תודה על האיחולים!
תתפלא (ואולי לא), למעט שאלת אופי הפתרון, אני מסכים עם כל דבריך. את השאלה הזו הצבתי בעקבות דין ודברים בבלוג של טל ירון (http://www.talyaron.com/2010/10/25/oslo-post-trauma/), בו "ניהלתי מאבק" לא פשוט מול מגיבים אחרים לפוסט שם, שראו בכל התנחלות את כל הבעיות של החברה הישראלית, ובפינויין – את תחילת פתרון כל אותן בעיות.
אני מסכים, שהגישה של "נעשה שלום ואז נטפל בכל השאר" שגוייה ביותר. אני מסכים גם שהמציאות המורכבת מציבה בפנינו אתגרים, כמו מתן זכויות מלאות לפלסטינים. אני מסכים ותומך ברעיון הזה. לא בהכרח מסכים למתווים השונים של הפתרונות המוצעים. וטרם גיבשתי לעצמי "פיתרון" משלי. אבל אני לחלוטין מסכים לצורך. לא מסכים, שאם אין לי פתרון (ואני שולל פתרונות קיימים) אז אני "פסול דיון".
רק להערת הסיום שלך אני לא מסכים. זו, שכנראה מדברת על הציבור שלי. "אפילו את הנחת היסוד הנ"ל לא מקבלים, אז המאבק הנוכחי, לדעתי, הוא על עצם קיומה של דמוקרטיה כאן."
המתנחל "יפה הנפש" שונה ממני ומאחרים רק בזה שהוא מבצע את מה שרבים חושבים ומעוניינים בו. ממש כמו שלא כולם ביישוב שלי בנויים ליציאה להפגנות, כך לא כולם בנויים לשיחות עם אנשי שמאל או עם פלסטינים. (להגיד להבדיל או לא?) אני מעריך – אין לי ידע ממשי – שרוב מוחלט גדול של המתנחלים אינו מעוניין בפיתרון של גירוש הערבים או שלילה מוחלטת של זכויותיו. אני מעריך שהרוב הזה אינו רואה במצב הנוכחי פיתרון של קבע, ואין לו פנטזיות של הפיכת כל הפלסטינים ל"גרים תושבים".
השיח שלא קיים, כלומר, השיח של האשמות הדדיות בין השמאל לימין הוא שחוסם, לדעתי, את הסיכוי למציאת פיתרון מתוך חשיבה רגועה ושלווה.
נכון להיום – כולם נעולים, כולם חסומים, ואיש אינו מוכן להיות הראשון שמשחרר את האצבע מהמקלדת…
שבוע טוב
מורדי
האמת היא שגם לי אין פיתרון, אבל אני מניח שההבדל הוא שהמצב הקיים כנראה הרבה פחות קביל בעיני מאשר בעיניך. המצב ה"זמני" הזה דומה הרבה יותר מדי למצב קבוע. אז איזה מתווה אפשרי כאן עוד לא ברור, אבל העקרונות ברורים לי: כל תושבי ארץ ישראל זכאים לאזרחות של המדינה שלשלטונה הם כפופים, לשני העמים מגיעה הגדרה עצמית במתווה זה או אחר ובמדינה שאני חי בה, לפחות, חייבת להיות דמוקרטיה. את כל זה אפשר להשיג בפיתרון של מדינה אחת או שתי מדינות, אבל זה חייב להיפתר ובקרוב.
הערת הסיום לא מתייחסת לציבור שלך (שאני לא לגמרי בטוח מהו. מתנחלים? דתיים? דתיים לאומיים? הרי אין חפיפה בין הדברים). הטענה המרכזית שלי בכל מה שאני כותב היא שקווי התיחום בין בעד דמוקרטיה-נגד דמוקרטיה לא תואמים את קווי התיחום המגזריים ולא את אלו של ימין ושמאל.
אז אני חושב שגם רוב הציבור החילוני וזה שבתוך הקו הירוק לא מחזיק בעקרונות דמוקרטיים מעבר לרמת מס השפתיים, ויש מתנחלים דתיים שכן.
אבל בוא לא נשכח שהזרמים האידיאולוגיים הדומיננטיים בימין הדתי, ואלו שמובילים את פרוייקט ההתנחלויות הם בעד דמוקרטיה ליהודים בלבד, ובמובהק. ודמוקרטה כזאת היא לא דמוקרטיה.
עם הפיסקה האחרונה אני מסכים לגמרי, ואין בשבילי דבר כזה כמו "פסול לדיון". דיאלוג זה דבר שאני עוסק בו מקצועית כמה שנים טובות וכרגע אני מנסה להקים פרוייקט דיאלוג בין מה שמכונה ימין ושמאל.
אבל מבחינתי, וכאן אולי אני חולק על הגישה של ידידי טל ירון, דיאלוג זה לא פוצי מוצי. זאת חוויה טובה אבל קשה ולא תמיד נעימה ואני לגמרי בעד דוגריות עד הסוף. אם אני חושב שאתה מהווה בעיה, אני אגיד לך את זה במפורש ואתה תצטרך להתמודד.
אז אני אומר:
ההתנחלויות קיימות בראש ובראשונה כדי למנוע את חלוקת הארץ. נראה שהצלחתם בזה לא רע. ההתנחלויות הן הדבר שמציב בפנינו את הדילמה שבין לוותר על ארץ ישראל לטובת מדינה יהודית-דמוקרטית, לוותר על הדמוקרטיה לטובת מדינה יהודית בארץ ישראל השלמה או לוותר על מדינה יהודית לטובת מדינה דמוקרטית בארץ ישראל השלמה.
על דמוקרטיה אני לא אוותר לעולם. השאר פתוח למו"מ, אבל אם מישהו חושב שהוא יכול לגרום לי להשלים עם משטר העריצות הנוכחי בשטחים, עם התפוררות הדמוקרטיה בישראל כתוצאה ישירה מכך ולבסוף, עם התפוררות המדינה כדי לא לפנות התנחלויות, הוא טועה בגדול.
גם אני לא רוצה לפנות מתנחלים, אבל אהיה מוכן לשאת זאת על מצפוני אם זה מה שיפתור את הדילמה. אם יש לך רעיון יותר טוב, אשמח לשמוע. אני חושב שבתור מי שמציב את הדילמה, אתה צריך להיות החלוץ בפיתרון. ממה שאני רואה, מעטים עוסקים בפיתרון ורבים עוסקים בלקרוא לי בוגד, ערב רב, גיס חמישי, סכין בגב, משת"פ וכו' וכו'. או בצד השני של אותה המטבע, לעשות ממני איזה אליטה חשאית ששולטת על המדינה מאחורי הקלעים ואין לה משהו יותר טוב לעשות מאשר להתעלל במתנחלים.
אז אתה לא חייב לדעת מה הפיתרון כאן ועכשיו. כאמור, גם אני לא יודע. אבל השעון מתקתק, ואם פיתרון שתי המדינות, כולל פינוי, יתאפשר לפני פיתרון עתידי שאולי יתגבש יום אחד ואולי לא, אני אתמוך בפינוי בלי לחשוב פעמיים. אין לך זכות לדרוש ממני לתמוך בעריצות, להיות לפושע והשלים עם דבר שלא ניתן להשלים אתו כדי לא לפגוע במפעל היקר לליבך, שלו אני מתנגד ממילא. וכן, אני בהחלט כועס על מי שדורש זאת ממני.
ב"ה
לטובת הליבון היסודי – אתייחס לדבריך כסדרם.
ברור שהמצב הנוכחי משחק ל"טובתי" יותר מאשר ל"טובתך". כבר הבעתי דעתי יותר מפעם, שהזמן פועל לטובתי. אני חרד מהמצב הנוכחי. לא טוב לי ולא מקובל עלי שהמצב הזמני הופך לקבוע, ולא סביר בעיני שיש כאן תושבים הנעדרים זכויות אזרחיות. אם כי, המחוון שלי מצביע על הפלסטינים כאשמים במצבם הרבה יותר מאשר הישראלים, וגם המחיר המוצע בחלק מהפתרונות – הוא בלתי קביל לחלוטין עלי, עד כדי סיכון אמיתי לקיום המדינה. משום כך, המחאה שלי מינורית לחלוטין. אבל בעיקרון, ברור כי הפתרון צריל להיות כזה ש"כל תושבי ארץ ישראל זכאים לאזרחות של המדינה שלשלטונה הם כפופים".
גם אני לא אוותר על הדמוקרטיה. בפורום של טל ירון היה פוסט בו כל אחד כתב על הטראומה שלי. שלי הייתה בשבר הדמוקרטיה. (http://www.talyaron.com/2010/10/25/oslo-post-trauma/ החל ממספר 64). הדברים שלי קוממו רבים. ומבחינתי, שם ראיתי את השתקפות דבריך "שקווי התיחום בין בעד דמוקרטיה-נגד דמוקרטיה לא תואמים את קווי התיחום המגזריים ולא את אלו של ימין ושמאל".
הגוונים בקרב ציבור המתנחלים – רבים מאד. כבר הוכחת לי יפה, שכשנוח לנו אנו "גוש", וכשלא – אנחנו מוחים על על התיוג. אולם לעצם העניין, לא נכון (רק לדעתי, כי לא חקרתי!) לומר ש"הזרמים האידיאולוגיים הדומיננטיים בימין הדתי, ואלו שמובילים את פרוייקט ההתנחלויות הם בעד דמוקרטיה ליהודים בלבד, ובמובהק." ממש לא. הרוב המוחלט דוחה את הקץ. אין לו עניין בקשיי הערבים, כי הוא רואה אותם אשמים במצבם. הוא לא עסוק בפתרון משום שהוא עסוק בבנייה, ואינו פנוי לבחון נושאים אלו. הקיום היומיומי כאן מורכב מאד, ולחלק לא קטן הוא כבד מנשוא. העננה הרובצת על היישובים שלנו – כבל הפכה ל"מאחז קבע" מאז 1992! לדעתי, שגוי לפרש אפטיות לנושא כעמדה פוליטית.
גם עם האמירה שלך "על דמוקרטיה אני לא אוותר לעולם" אני מסכים לחלוטין, לפחות עד בוא המשיח… ושוב, אני מזכיר לך את הפוסט שלי אצל ירון. משום כך, כל כך חיוני בעיני לדבר. הגישה של טל ירון אינה גישת "פוצי מוצי". מהמפגשים שאנחנו מתכננים לא יצא בהכרח פיתרון. המפגשים לא באים לסנן את האמירות. איננו סותמים פה לשום טענה. כל אחד ראשי לדבר על כל דבר. השיטה של טל באה לאפשר את ההקשבה החסרה היום.
להקשבה יש תפקיד גדול. נכון להיום (והפוסטים גם אצלך יעידו על כך) הדיונים מאד צפויים וידועים מראש והטיעונים נדושים. מעיין משחק מכור. ההקשבה מאפשרת ראש פתוח להעלאת הצעות חדשות, וגם לבחינה כנה ואמיתית של ההצעות (כולן! כולל פינוי התנחלויות) על כל המחירים שלהן. משום כך, אני נותן צ'אנס גדול למפגשים אלו.
מורדי
מבחינתי, העניין הזה של "הערבים אשמים במצבם" הוא לא פחות מחוסר אחריות בלתי נסבל ושאנננות שכבר גולשת ליהירות. ואני לא טוען שאנחנו אשמים, אין לי שום עניין במי אשם. אני פשוט לא רואה שום סיבה שנעניש את עצמינו על זה שהערבים טפשים או רשעים או מה שלא יהיה.
הפיתרון לא נחוץ כדי לעשות איזה טובה לערבים, זה לא איזה ממתק שאנחנו, המבוגרים האחראיים, ניתן להם אם יתנהגו יפה. אנחנו צריכים את הפיתרון בשבילינו.
אני אתן לך מטאפורה מאחד מתחום עיסוקיי, הגנה עצמית:
נניח שמישהו תקף אותך, ואתה הדפת את ההתקפה, דפקת בו מכות וריתקת אותו לריצפה.
אם תניח לו לקום, יש סיכוי טוב שיתקוף אותך שוב, וסביר להניח גם שיבטיח לך כל מני הבטחות רק כדי שתעזוב אותו, ולא ירגיש מחוייב לעמוד בהן שכן לדעתו נעשה לו עוול והוא לא חייב לך כלום. אתה יודע זאת ולכן לא קם.
העניין הוא שעכשיו אתה עסוק בלהחזיק אותו על הרצפה ולא יכול לעשות את הדברים שאתה רוצה וצריך לעשות. וברור שלא תוכל להחזיק אותו שם לנצח.
בסופו של דבר, גם אם הוא אשם במצבו, במוקדם או במאוחר אתה תצטרך לעזוב אותו ולהניח לו לקום.
אז מבחינתי, הסיפור של "הם אשמים" ו"לא אכפת לי" דווקא מצד מי שיושבים על הפלסטינים ישירות הוא לא יותר מתירוץ של מי שלא רוצה לקום, או חושב משום מה שיהיה אפשר לשבת עליהם לנצח. הבעיה היא שגם אני יושב עליהם אתך ביחד וזה לא הוגן כלפיי.
OK, נניח שאני מסכים לאנלוגיה זו. אמשיך אותה: …אבל אני לא אקום, אלא אם כן אוכל להבטיח שהוא לא יזרוק אותי לים.
במציאות העכשווית, "לקום" (על פי התפישה המקובלת על מפלגות המרכז-שמאל) פירושו לעזוב את יהודה ושומרון – בהיקף עזיבה כזה או אחר, ולאפשר לפלסטינים הקמת מדינה. התרחיש שאני חושש ממנו הוא אמיתי מבחינתי, והוא מבוסס על יותר ממאה שנות "התגוששות", ועל 15 השנים האחרונות. אלו לימדו אותי (ויתכן ואותך לימדו השנים האלו – לקח אחר) על הסכנה האדירה לקיום המדינה, בהפגנת ג'סטות חד צדדיות.
אז גם אם אני רוצה לקום (ואני בהחלט רוצה) – איני יכול לקום בצורה "חד צדדית", משום שמשמעות הקימה היא חורבן בית שלישי. ומכאן מתחיל העניין להסתבך.
לדעתי, עופרת יצוקה הוא תוצאה לגירוש, ומלחמת לבנון השנייה היא תוצאה לבריחה משם. אבל בוא נדלג ברשותך על הויכוח הזה. מובן שזווית הראייה שלי אינה מחייבת איש. אני לא בא לשכנע אותך להסכים אתי. אולם אני מצפה ממך להבין, שגם אם אקבל את האנלוגיה שלך, הסירוב שלי ל"קום", אינו מטעמי נוחות ואינו מטעמי זלזול במסכן הנדכא תחת הסנדלים התנ"כיות שלי. אלא מטעמי חשש קיומי אמיתי, ומבחינתי – כבר ניסיתי לקום יותר מפעם אחת. אני כבר מנסה לקום 15 שנה, ונאלץ לחזור ל"פוזה" הלא נוחה שוב ושוב. אל תסכים אתי לפרשנות – אבל הבן, שכשאני רואה זאת כך, אני לא אסכים לקום!
הצהרתי, ואני שב ומצהיר – אני ער למציאות הלא סבירה בה מצויים הפלסטינאים. אני לא מגדיר זאת "מציאות בלתי נסבלת" משום שבפועל מרבית זכויות האזרח כבר הושבו לפלסטינאים. יש להם רשות, עם ראש ממשלה וחברי פרלמנט, והם יכולים לטפל בביוב של עצמם, אם רק יחליטו לצמצם ב-10% את השחיתות. אני חי כאן, ואני מבין שמצבם אינו אידיאלי והוא שונה מאד ממצבי. אולם זה לא מצב של "עם כבוש" בהגדרה הקלאסית. ולמרות זאת, אני הבהרתי שאני מכיר וער מאד לצורך למצוא פיתרון.
אוסיף ואומר, שכל זה מנקודת מבט שלי כמשיב לדבריך. טרם התייחסתי לטיעונים ההיסטוריים דתיים שלי ולזיקה הנובעת מהן. אך זה לא משנה את השורה התחתונה: גם אם אכנס לנושא זה – מסקנתי נשארת בעינה – צריך למצוא פתרון ויפה שעה אחת קודם.
מורדי
דוגרי, מה שאני שומע בתגובה הנ"ל זה לא יותר משילוב של שיכרון כוח עם פחד משתק וחוסר אחריות. המנטליות הישראלית בקליפת אגוז.
שיכרון כוח כי אתה מניח, משום מה, שיש באפשרותך להמשיך ולשלוט עליהם עד שתחליט שהם הפכו לפינלנדים ואין מה לפחד מהם. אין לך את הכוח הזה, והם לא יהפכו לפינלנדים. יש רצוי ויש מצוי, ורצוי לזכור שיש הבדל.
פחד משתק כי כל פתרון יהיה מסוכן, אבל הפחד מהסכנה הזאת גורם לך להיצמד למצב הקיים שמסוכן אפילו יותר. וכאן אתה כבר מרגיע את עצמך בכך שהמצב "לא כל כך רע", הרי הם יכולים לטפל בביוב של עצמם. לי, זה מריח אפילו כמו גזענות. הרי אתה ואני, אם היינו במצב בו השליטה שלנו בגורלינו הייתה מסתכמת בטיפול בביוב, היינו לוקחים רובה ליד ויוצאים להרוג במי ששולט בנו. לא ברור למה לדעתך הפלסטינים צריכים או יכולים להסתפק במה שאתה ואני לא מוכנים.
חוסר אחריות כי עכשיו אני צריך לשבת ולראות את המדינה שלי מתפוררת בזמן שאני משאיר את הכדור במגרש של הפלסטינים. אני לא אחראי על מעשיהם. הייתי רוצה שהם יהיו יותר נחמדים אבל הם נתון קיים, מה שנמצא בשליטתי זה מה שאנחנו עושים ולא מה שהם עושים. לא עוזר לי לחשוב שהם אשמים במצבי.
שלום,
ראשית, מתקיים כאן דיון יפה בשני ערוצים מעניינים ושונים מאד. וזה מרתק. אני בסך הכל "בן חודש" בעולם הבלוגים הללו, ואני עוד לומד את ה"חוקים" והסגנונות. מבחינה "אבולוציונית" אני עדין ב"גיל ההתבגרות" בקרוב אגיע לבגרות. עם הזמן אלמד להתעלות מעל לפרטים… ב"ה.
לעצם הדברים – אני בספק אם פעם ידעתי, וכיום בגילי המתקדם, אני בכל מקרה כבר שכחתי מהו שכרון כוח. גם איני יודע איך להבהיר לך (כמדומני שעשיתי די) שאיני בא בהתנשאות אל שכני הערבים. יש בי רצון כן לעזור להם. אמנם, לא על חשבון חיי בני עמי. מה שאומר שתגובתך נראית יותר כ"אוטומט ריפליי" מאשר תשובה עניינית.
אני אכן מפחד. הפחד שלי הוא מפוכח. שלא על דעתי, ובניגוד מוחלט לרצוני נערכו כאן ניסויים רבים באזור שלי ב-18 השנים האחרונות. הם עלו ביותר מאלף הרוגים בצד שלנו וביותר מאלפיים הרוגים בצד כנגד. אני מאלו שהפחד מחדד את החושים שלהם – ולא משתק אותם. אז חידדתי, וניתחתי את הטעויות שעשו על הגב של כולנו. טעויות יש כנראה בכל צד, בכל מעשה ובכל שלב. אולם בלטה לנגד עיני הטעות החד משמעית: ככל שנתנו יותר – הכאיבו לנו יותר. (ושוב – זה העולם הפנימי האמיתי שלי. זכותך לנתח את הדברים אחרת.) ומכאן למסקנות שלי שאסור לקום, אא"כ ישתנו תנאי ההתנהלות באופן שיבטיח סיכוי גדול יותר לאי שפיכות דמים. זו דרישה חצופה לומר שאני מוכן לשנות את המצב רק בתנאי שלא יהרגו בי?
משוואת המשחק האכזרי הזה חדה מאד בעיני. מול מתן חיים נורמאליים לערבים עומדת סכנה קיומית אמיתית למדינת ישראל. אם עושה לך טוב לקרוא לי פחדן – קרא לי. עכשיו טוב לך? אני מעדיף להיות פחדן חי מאשר אדיוט עיוור מת. הדרך הנוכחית מאפיינת את בעלי הקונספציה שלעולם אינם טועים. האמנם, אין לך מה ללמוד מ-18 שנות נתינה לפלסטינים? ההסתה הנמשכת שם, הסרוב העקשני שלהם לוותר לנו, ולתת לנו מדינה יהודית אחת קטנה – כל אלו אינם מלמדים משהו?
כתבת "אתה כבר מרגיע את עצמך בכך שהמצב 'לא כל כך רע', הרי הם יכולים לטפל בביוב של עצמם." נו בחייך, אתה יכול להבין ממישהו בצד שלי ששליטה מסתכמת בטיפול בביוב? אתה הזכרת באחד הפוסטים שלך בלעג את אי הטיפול של המדינה במזרח ירושלים (ובצדק), וציינת, שהנה באה הרשות ו"תפסה בעלות" על ידי הטיפול בכבישים ובבניית בתי הספר. זה נכון. וזה מעצים את השאלה שלי – אם יש להם ידע ויכולת (ואני לא חושד שאין להם) לבנות ולטפל בנושאים מוניציפליים – למה הם לא עושים זאת לרוחב כל שטחי הרשות? נתח במטותא את מצבם לפני עשרים שנה ואת מצבם היום – ההבדל הוא רק בביוב? אולי אתה זה המסרב להודות שהמצב אינו כל כך רע, כי אם אכן כך – כל הקייז שלך הלך פייפן?
ובכלל מי מונע מהם לממש את המשך התהליך? זה בודאי יותר קל לזרוק הכל עלינו, אך חובת ההוכחה וההשתדלות גם עליהם. איננו יכולים לנהל רק בינינו את המו"מ לגביהם. אנו חייבים אותם לצידנו בשולחן. עוד לא קם מנהיג כמו אנואר סעדאת, שהניח את הנשק בצורה חד משמעית ואמר – בואו נדבר. סעדאת פגש ברצון כן ואמיתי לפתור בעיות ושנאה שורשית עמוקים. אני לא מתלהב מהשלום הקר הקיים שם, אך בוודאי שהוא עדיף על "לחימה בעצימות נמוכה או אחרת" הקיימת כאן. (וכבר אמרתי – בכל 18 השנים האחרונות – מי שאל אותי?)
אני לא נהנה מהמצב הנוכחי, הגם ואני לא מכחיש שבמידה רבה הוא משחק לטובתי. ולמרות זאת – אני מנסה, גם בבלוגים הללו, וגם במפגשים עליהם ירון מדבר לעשות משהו. אם להתדיין בבלוגריה זאת "עשייה" אצלך, אל תקפח את חלקי.
ערב טוב
מורדי
סליחה, אבל אתה "לא מתנשא" מפני ש… אתה רוצה "לעזור להם"?
מורדי, הפלסטינים הם לא איזה חתול רחוב זרוק או קבצן שמבקש נדבה. הם דורשים את מה שלדעתם מגיע להם בזכות ולא בחסד. ובכל הנוגע לזכות להיות אזרח במדינה שלך, אני לגמרי מסכים אתם.
ואני עוד לא אמרתי אף מילה על "לתת להם" שטחים. אני מדבר על הזכות המובנת מאליה ביותר, שהפלסטינים הם היחידים בעולם למיטב ידיעתי שאין להם אותה, להחזיק במעמד משפטי של "אזרח" במדינה שלריבונותה אתה כפוף.
לא רוצה לאפשר (ולא לתת) להם מדינה עצמאית בה יהיו אזרחים? תספח את השטחים ותאזרח אותם במדינה שלך, שכבר לא תהיה שלך אלא שלך ושלהם. אין שום מקום אחר בו הם יוכלו להיות אזרחים אלא אם תעלה אותם על משאיות ותעיף אותם.
מה גורם לך לחשוב שזה לגמרי תלוי בך, שאתה תשב לך ותחכה שהפלסטינים ישכנעו אותך שהם נחמדים מספיק ורק אז תשקול מה וכמה "לתת להם"? מה גורם לך לחשוב שזה בכלל אפשרי למשוך את המצב הזה כמה שתחפוץ אם לא שיכרון כוח?
אתה לא מסתכל מסביב ולא רואה את המחיר? מדינת ישראל לא תחזיק מעמד עם הסידור הזה. אנחנו נמשוך עוד חמש, עשר, נגיד עשרים שנה, המצב יהיה גרוע יותר ויותר מבחינתינו וטוב יותר מבחינתם בכל הזמן הזה, ובסוף ניאלץ להסכים לאחת האפשרויות הנ"ל, אבל בתנאים גרועים בהרבה. אתה לא רואה שהמחיר רק עולה עם הזמן, גם מבחינת מה שקורה בתוך המדינה וגם מבחינת מה שנדרש מאתנו?
אני באמת לא מבין מה אתה מצפה שיקרה אם לא אחת מהאפשרויות שהבאתי. שה"הסברה" והשנאה למוסלמים יגרמו לכל העולם להצטרף אלינו ולהפוך את הפרוייקט הלאומי של השארת הפלסטינים כנשלטים אך לא אזרחים לפרוייקט עולמי לנצח? אתה מצפה שאזרחי ישראל יעמדו לצדך לנצח בלי קשר למחיר שהם נדרשים לשלם?
או שאולי אתה חושב שהפלסטינים יסתפקו באחריות מוניציפאלית בחסדו של השלטון היהודי? לא יקרה. אנחנו לא היינו מסכימים לדבר כזה בעד שום הון שבעולם, אף אחד על כדור הארץ לא יסכים להיות משולל אזרחות בארצו. אז מה נראה לך שיקרה עוד עשור?
מה שאתה לא קולט זה שהרצון למצוא פיתרון זה לא איזה קטע של יפי נפש שרוצים "לעזור" לפלסטינים המסכנים כי אווו כל כך רע להם. אנחנו צריכים את הפיתרון הזה, לנו יש מה לאבד, הזמן עובד נגדינו ומדובר באינטרס שלנו.
לא מזיז לי אם אתה פוחד מהם, שונא אותם, חושב שזה לא הוגן ושהעולם צבוע או מה שלא יהיה. פיתרון הוא לא איזה לוקסוס שבא לנו עליו אלא צורך קיומי שלנו, ואתה כנראה חושב שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומך.
ב"ה
חנוכה שמח!
זה מוזר שאנחנו "מתווכחים", כי בעצם אנחנו די מסכימים, לפחות מנקודת מבטי. זאת אומרת, שבהתעלם מהבדלי נוסח וסגנון שאינם מהותיים כרגע, אני מסכים עם כל התוכן והמהות של הפוסט האחרון שלך, שאומר, במשפט קצר – המצב "על הפנים"!
אנו חלוקים (וגם זה לא מוחלט אצלי) בשאלה "מה עושים עכשיו?" בגדול, אם אני מבין אותך – אתה טוען שאין לנו זמן לזהירות יתר, אסור בתכלית האיסור לקפוא על השמרים, וצריך להוביל לפתרון הכי מהר שאפשר, כי הזמן פועל לרעתנו. ואני דורש שכל צעד ייעשה במירב הזהירות. הזהירות שאני דורש אינה באה מתוך "שמירה על אינטרסים" גרידא, אלא מתוך חשש המלווה חלק מן הפתרונות המוצעים – והוא חשש קיומי אמיתי. חשש זה, מנקודת מבטי ממשי ומאיים יותר מן החשש שבהישארות במצב היתקעות. על זה אנחנו מתווכחים.
הדרישה לזהירות אינה דרישה לעצירת החשיבה. היא דרישה לביצוע חשיבת יתר, ניתוח מהלכים שעברו, בחינת קונספציות שונות, והסקת מסקנות מכל אלו. ולכן, אם אתה (או אני) נמצא דרך לצאת מן ההיתקעות תוך הבטחת המשך קיומה של המדינה כיהודית – דמוקרטית, בוודאי שנוכל ללכת על זה יחדיו.
נדמה לי שזה כל הפער ביננו.
בעבור הגילוי הנאות אציין, כי מן הסתם יש לכל אחד מאיתנו עדיפויות שונות בדבר פרצופו של הפתרון הממשי, אולם לא אני ולא אתה, אם הבינותיך כראוי, איננו מצביעים בהכרח על איזה שהוא פיתרון חד משמעי – שהוא יציל את המצב. נכון הוא, שאם ניכנס לניתוח הפיתרונות השונים הקיימים כרגע בגזרה הפוליטית יצופו בוודאי עוד כמה חילוקי דעות. אולם אני מעריך שגם מוקשים אלו ניתן לפרק יחדיו.
[וכל השאר זוטות. אני לא מתנשא (לא על ערבים ולא על שמאלנים ולא על אף אחד.) ואם מובן ממני אחרת – אזי סימן, שיש לי עוד הרבה ללטש את סגנוני.]
אם תסכים אתי, אני רואה הבנה זו – הישג לשנינו. ואני מקווה שלא הרסתי למישהו את הכיף בלצפות בהתגוששות מילולית…
חנוכה שמח
מורדי
אני מסכים רק חלקית, אבל מספיק כדי להרוס למישהו את הכיף:)
את הכיף הרסת לי כש"תפשת" לי את הדו"ח כנושא לפוסט. אני לא מוותר עליו, אבל צריך לעבדו בכיוון טיפ-טיפה אחר. מקווה לעמוד במשימה שהצבתי לי.
שבת שלום
מורדי
ש.ב.
הערה כללית לפני שנמשיך,
מפעל ההתנחלויות, נועד להיות, מבחינת הציבור הדתי-לאומי, תשתית לבניין הגאולה, כפי שא"י, היתה תשתית לבניין הגאולה לציונים הראשונים. ההבדל בין השניים, הוא בפרגמטיות. בעוד השמאל הציוני, יהיה מוכן להעביר את הקו בקוי 1949, הדתיים-לאומיים, ינסו למתוח אותו פנימה כמה שניתן.
וכאן למעשה אין הבדל גדול בין השניים. בסוף הקו יעבור במקום כלשהו באמצע, על פי משחקי הכוחות הפנים-ישראליים, הבינ"ל והשפעת הפלסטינים.
ולכן השאלה שלי נוגעת יותר באופי הגאולה. מהי אותה חברת מופת שאנו מבקשים להקים כאן?
איך אנו מגדילים את הערבות הדדית. איך אנו בונים תרבות דיון (תרבות דיון אינה פוצי מוצי) קונסטרוקטיבית? איך אנו שומרים על חוזק חברתי פנימי? איך אנו מתייחסים לגר (לעובדים הזרים, ולמיעוטים)? אלו שאלו שלפי דעתנו צריכות להעסיק אותנו יותר.
השאלות המדיניות יפתרו על ידי יחסי הכוחות ולא על ידינו.
הי טל. קודם כל, מצטער שנעלמתי לאחרונה (ולא רק לך). יש לנו הרבה מה לדסקס.
נראה לי שההבדל ביני לבינך הוא שאתה מניח שהמצב הבסיסי הוא הסכמה, ואני מניח שהמצב הבסיסי הוא עימות. העניין הוא שלבוא מוכן לעימות ולהיווכח שיש הסכמה עדיף בהרבה על לבוא מוכן להסכמה ולהיווכח שיש עימות.
אז אם התיאוריה שלך על חיפוש הגאולה כמצע מאחד היא עמדה אישית שאתה מביא אתך לדיאלוג, סבבה לגמרי. אם זוהי הנחת היסוד שעליה אתה בונה את עצם הדיאלוג, אני חושב שזאת בעיה חמורה.
לשיטתי, המצע היחיד האפשרי לדיאלוג הוא שכולנו נמצאים כאן, אף אחד לא עומד ללכת ואנחנו ניאלץ לחיות ביחד כך או אחרת. מכאן מתחילים לברר מה חשוב לי באמת ולמה זה חשוב לי. אני מנחש שיתגלה שהפערים הם לא איזו אי הבנה או תאונה כלשהי אלא אמיתיים ומהותיים, והרבה יותר עמוקים משאלת הכמה לפנות ואיפה יעבור הגבול.
לגבי "תרבות דיון", אני בעד, כל זמן שלא מדובר בכסות לפחד מעימות. אני חושב שמי שלא מוכן לעימות לא מוכן לדיאלוג. לדיאלוג יש כברת דרך ארוכה לעבור לפני שיהיה "קונסטרוקטבי". לפני זה כל המוגלה תצא החוצה, אנשים יכעסו וייפגעו, יוציאו כעס ובעקבותיו יצאו גם הרגשות שמאחוריו. אחד הדברים החשובים שלמדתי כמנחה קבוצות הוא שאם אתה לא נותן לכעס לצאת, שום דבר אחר לא ייצא. זה כמו גז שיוצא ראשון בקידוחי נפט.
וכמובן, כל הדברים הנ"ל יכולים להיות הרסניים, אם לא מנתבים אותם למקום הנכון. אם הבירור נעשה, אפשר להתחיל לדבר ת'כלס כי כבר יותר ברור איפה אני עומד. בלי זה, זה שיח של עמדות ולא שיח של צרכים. בין צרכים אפשר לחבר, בין עמדות לא.
אולי אני קופץ למסקנות בלי לדעת מה באמת אתה עושה, אבל אני מקבל את הרושם שאתה שם את העגלה לפני הסוס, קובע נקודת הסכמה ומתחיל ישר בת'כלס.
אם אתה עושה זאת במוצהר, זה בסדר. אולי זה גם עובד בשיח בין מתנחלים לשמאל הלאומי, שאכן מהווים שני ענפים של אותה אליטה. אני שואל את עצמי, אבל, מהו הערך של שיח פנים אליטה שכזה. נשמע לי קצת כמו מועדון חברים של בעלי כוח שדנים בניחותא איזה יחס ראוי להעניק לזה ואיזה להוא.
אני גם לא בטוח ש"גאולה" או "חברת מופת" הם מושגים קונקרטיים מספיק כדי לבסס עליהם מכנה משותף אמיתי שמעבר למס שפתיים. זה נשמע לי קרוב מדי ל"אני רוצה שיהיה טוב". אין מי שלא יסכים, אבל זאת הסכמה שאין בה תוכן. אני חושש שעצם השימוש בהם מעודד התחמקות מבירור עומק והסכנה היא שכל המוגלה שדיברתי עליה תתפוצץ לא בהתחלה אלא בסוף.
זאת, לפחות, ההבנה שלי של דיאלוג מהו ומה גורם לו לעבוד, ויש לי קילומטראז' כלשהו לבסס את זה עליו. כמובן שיש גם תפיסות אחרות. אני לא מאמין בהן, אבל מי שכן מוזמן לנסות את מזלו ואני מאחל לו בהצלחה.
ש.ב.
אשמח בהחלט להיפגש שוב. מפגש איתך הוא מרתק אינטלקטואלית.
אליטות:
אכן מסכים כי מדובר בשתי אליטות שיצאו מאותו מקור. אלא שבתמונה שאני רואה, אין מטרתן היא לשבת ביחד ולשלוט באחרים. אני רואה מקום של חיבור לאחרים. לכלל שדרת העם, ולאחר מכן בטווח הלא רחוק מידי, לערביי ישראל המחפשים חיי שותפות, וכמובן שאר המיעוטים שממילא רואים בחיי שותפות, בסיס לחייהם כאן. המהלך הוא מהלך של יצירת חיבורים. איך עושים זאת, זאת כבר שאלה מצויינת.
עימות וחיבור:
אני בהחלט חושב שיש לי מה ללמוד ממך בתהליכים קבוצתיים בין שמאל לימין. במהלך ההתכתבות שלי עם אנשי שמאל, הבנתי פתאום, שכולנו (גם אני) יושבים על מורסה מוגלתית קשה מאד. הכעס שלנו הוא עצום אחד על השני (ראה את הפוסט הזה: http://www.talyaron.com/2010/10/25/oslo-post-trauma/).
אז כן, אני חושב שצריך להוציא את המוגלה החוצה, וללמוד לחיות איתה. אני מעריך (ואשמח להערכותיך לגגבי הנושא הזה) שהדרך לעשות זאת, היא פשוט לדבר על הכעסים שלנו, על הפחדים שלנו, על מה שמפריע לנו. לשפוך החוצה, ולבקש מהקהל לקבל זאת ולהכיל זאת.
השאלה היא מה עושים אחרי שהוצאנו את הכעס?
אני מאמין שלבסוף נצטרך לדבר גם על הנחות היסוד שלנו (שמאל: המוניזם וליברליזם; דתיים-לאומיים: התורה, מורשת חז"ל ומשנתם של תלמידי הרב-קוק). נצטרך לראות האם בסוגיות מסוימות אנו חלוקים ובסוגיות אחרות מסכימים.
אני מאמין בעשיה, ובפעולה ביחד. בנקודות ההסכמה הייתי רוצה לראות עשיה משותפת. בנקודות בה אנו חלוקים, הייתי רוצה לראות ברור עומק, כדי לראות האם ניתן ליצור דרך מוסכמת מקובלת, או דרך להתנהג בצורה חברתית, במקרי מחלוקת (למשל לקבל את הכרעת הרוב, כאשר יש כאן דמוקרטיה אמינה).
תראה, זה ממש לא מובן מאליו שאנשים ייפגשו עם מי שאינם מכירים וחושבים עליהם רעות ויתנו בהם מספיק אמון כדי לדבר על כעסים ופחדים. אני גם לא בונה על היכולת להכיל. אני חושב שהדרישה מהמשתתפים לחשוף את עצמם כך היא מלחיצה מאוד, לא הוגנת ועלולה לפגוע בהם יותר מאשר הטחת האשמות וכו'.
לרוב, גם המשתתפים לא מורגלים לדבר במונחים של כעסים ופחדים וכו', זה ז'רגון מקצועני שלנו. מבחינתם הם מביעים עמדות רציונליות וזורקים מידע אובייקטיבי שתומך בהן. זאת חתיכת עבודה לעבד את כל זה ולהפוך את הרובד הסמוי לרובד גלוי.
התעקשות על מצע משותף ומציאת נקודות הסכמה יוצר, לדעתי, לחץ לא ללכת לבירור רציני. זה יכול בקלות להיתפס כלא-קונסטרוקטיבי ולרוב, אנשים לא רוצים להיתפס כטראבל-מייקרים. לכן, נראה לי שצריך להשאיר את שאלת המכנה המשותף כשאלה פתוחה. ובכלל, אני בספק אם הוא קיים ולא בטוח שחייבים אותו.
הסכנה, לטעמי, היא שקל מאוד למצוא מכנה משותף ולפצוח בעשייה משותפת. אתה רואה שמדובר בבני אדם כמוך, אתה שומע סיסמאות דומות. זה מפתה מאוד להיתפס לזה ולהשאיר את המחלוקות לא מעובדות. רק שבשלב מסויים זה יתפרץ. אני חושב שזה יקרה בכל דיאלוג, ואני מעדיף שזה יקרה בשלב מוקדם כדי שיהיה אפשר לאסוף את זה אחר כך. אם זה הופך לאקורד הסיום, זה הרסני, ואם זה לא קורה בכלל, סימן שלא היה דיאלוג אמיתי אלא מה שאני קורא פוצי מוצי.
לגבי האליטות, אני חושב שכדאי להיזהר. אני שומע כאן הנחת יסוד שהמדינה שלכם ואתם, בטובכם, תחליטו איך ומתי "לחבר" את קבוצות השוליים, אם יתנהגו יפה. אלו שמקומם בזהות המשותפת לא יציב ולא מובטח עלולים לשלוח אותך לעזאזל עם גישה כזאת. מבחינתך זה אולי נתפס כחיובי מאוד, אבל מבחינתם זה עלול להיתפס כפטרונות בלתי נסבלת.
ש.ב
הרצון של האליטות הישנות לחבר את קבוצות השוליים הוא יותר מכוון ללהתחבר לקבוצות השוליים. לפחות מבחינת הצד החילוני מדובר בלב הציונות- הרצל שרצה ליצור מדינה שבה לא יהיה מיעוט שמרגיש כמו היהודים, כזר בבית של מישהו אחר. מבחינת הסוציאליסטים היה כאן תיקון האדם, והיפתרות מיחסי ניצול.
על הרב קוק אני יודע שחלק מהמהפכה שלו היה להתחבר לציונים החילונים ולראות בהם ניצוצות של נבואה ובכפירה שלהם תיקון.
בליבה של הציונות החילונית לפחות- אם יש לנו מיעוטים מנוצלים, או לא שייכים, הפרויקט נכשל, אי אפשר בלי זה. גם ז'בוטינסקי התעקש על צדק נראה לי שהוא ראה את היחסים בינינו לבין העולם כקרב שצריך להיות הוגן מהצד שלנו לפחות.
לציונות שדואגת רק להישרדות העם היהודי, ונראה לי שזה הזן ששולט בקדימה(לפחות של אולמרט) בעבודה של ברק ובליכוד של מרכז הליכוד(בהנהגת ביבי חסר האופי) אני קורא ציונות גלותית.
אז הציונות הגלותית זכתה בכל המנדטים, אבל אם היא גלותית אני לא חושב שזה עוזר לה במשהו.
טוב, קצת נסחפתי ועדיין לא ברור אם זו פטרונות בלתי נסבלת או לא. אני חושב שלא, אני חושב שזה פשוט אינטרס חיובי לשוויון, ולא שוויון שנובע מפשרה במאבקי כוח.
השוויון בציונות הוא השפיץ, שהכל מתרכז אליו.
ואולי זה שורש הסכסוך, הציונים מאמינים בשוויון קיצוני והערבים בפשרה.
וזה גורר אותי לעוד קטע העשרה אז סלחו לי-
ב"כהן ונביא" אחד העם מתאר את הכהן- אשר תפקידו לשמור על הקיים, לעומת הנביא, אשר לוקח עקרון ובהתאם לו נלחם לשנות את המציאות ולהתאים אותה לרעיון בלי פשרות. והטענה שלו פחות או יותר שהעם היהודי החדש צריך להיות עם של נביאים.
מול המאמר הזה קראתי מאמר של גיא בכור שבו הוא מתאר איזה מסמך חוקתי של האימפריה העותומנית שמנוסח באופן די פתגמי וטוען שהחוקים האלה עיצבו את התודעה של האזור, חוקים שאומרים שצריך לשמור על הקיים, להתאים את עצמך למציאות, לחכות בסבלנות וכו'
אז יש לנו כאן מפגש של שני הפכים.
ואחתום בנוגע למושגים "גאולה" ו"חברת מופת".
לא סתם יש מילים שונות בשפה. "גאולה" זה לא "רצון שיהיה טוב" , גאולה זה גאולה. ומי שמשתמש בחברת מופת ומי שמשתמש בגאולה זה אנשים שונים בד"כ.
כשמי שאומר "חברת מופת" אומר את זה, הוא נזכר במישהו אחר שאמר "חברת מופת" בקונטקסט מסוים, ואותו מישהו אחר התבסס על מישהו שקיים לו וכן הלאה.
כשמישהו שאומר "חברת מופת" אומר או שומע גאולה, הוא נזכר באדם האחרון שאמר "גאולה" והוא הסכים איתו. וזאת הקונוטציה החיובית שלו. והוא נזכר בכל האנשים ש"עיוותו" את המושג גאולה כי הוא לא הסכים עם שאר הדברים שהם אמרו וזו הקונוטציה השלילית שלו.
באינטרנט כל המלים נוטות כרגע להתערבב בבלנדר ומקבלות טעם אחיד, אבל משמעות של מילים לא אמורה להיות תלוית מדיום, בכל זאת הן קיימות כבר כמה אלפי שנים..
טוב, התייאשתי באמצע התכתובת העניפה שביניכם ואני חוזר לשאלת היסוד ' מה יהיה אחרי'.
אני מצטט מהזיכרון את אמנון בירמן שכתב נדמה לי כך :
לאיש אחד היה נמק ביד והרופאים היו צריכים לכרות אותה,
'אבל זוהי היד שלי, חלק מגופי ונשמתי' התקומם האיש
'כן' הודו הרופאים 'אבל אם לא תכרות אותה, הנמק יחלחל פנימה ומצבך יחמיר'
'תראו' ניסה האיש אסטרטגיה חדשה 'אני תמיד הלכתי עם סוודר בחורף, אכלתי רק פירות רחוצים, בכלל אני רודף בריאות ידוע, תשאלו את מי שאתם רוצים'
'אנחנו מאמינים לך' עונים הרופאים 'מעולם לא נתקלנו בפציינט שלא רוצה טיפול כי הוא לא האשם במחלתו'
האיש רואה שהרופאים לא מבינים ומנסה גישה אחרת 'מלאך המוות' הוא אומר 'הוא מין טיפוס כזה שלא יסתפק רק ביד, אחרי היד הוא ירצה את היד השניה, את הרגל, את הפופיק ולכו תדעו איך זה ייגמר'
'גם לנו יש נסיון עם מלאך המוות' משיבים הרופאים 'והוא הרבה יותר קרוב לקבל אותך אם לא תעשה כלום מאשר אם תכרות את היד'
ואז בניסיון אחרון העלה האיש נימוק אחר 'ואם אכרות את היד' הוא שאל 'זה לא יתקבל בעולם הגדול כסימן של חולשה'
ועל זה יושבים הרופאים ומנסים לחשוב מה לענות עד היום.
אז זה הקטע המופתי בעיני של בירמן ואני רק רוצה להוסיף פירוש רש"י – אף אחד לא אומר שיהיה נהדר אחרי שנצא מהשטחים, גם מי שקוטע איבר חולה מגופו לא מתחיל לפזז ולרקוד מיד אחר כך (סביר להניח שמאד כואב לו והוא מוגבל בתנועה עד שהגלד יחלים) אבל יש לו סיכוי מסויים לחיות שלא היה לו קודם.
ברוך הבא עדו.
המשל יפה וברור. לדעתי הייתי מבקש חוות דעת שנייה, מסתבר שרופאים אינם בדיוק סגני א-לוהים, והם עושים לא מעט טעויות, גם (ובעיקר) בהבחנות. אבל, נניח לזה.
ברור במשל מיהי היד. מיהו החולה שישאר כואב? למי לדעתך שייכת היד הזו?
מורדי
למי שייכת היד??? הלו ! יש לי שם נמק! אני רוצה לכרות אותה לפני שכל הגוף יקרוס, זו עוד אחת מהשאלות שהחולה שואל כדי להימנע ממה שהוא יודע שהכרחי לעשות.
התחמקות לא אלגנטית. הבנתי את המשל כבר בפעם הראשונה.
עדין לא ברור לי של מי היד:
אפשרות א: אתה הוא החולה, וה"יד" היא שלך, כלומר אתה מרגיש "מחובר" אליה איכשהוא. אפשרות ב: יש איזשהו חולה עב"מי, והיד שלו, ואתה רק צופה מן הצד.
אני רואה את האבחנה הזו חיונית להבנת הנמשל. באפשרות הראשונה – הקטיעה (כלומר פינוי ההתנחלויות) יכאב לך. באפשרות השנייה – לא!
אנא, החכם אותי.
מורדי
כבר לא יכאב, הנמק כל כך עמוק שאני כבר לא ארגיש כלום. פעם המילה 'חברון' היתה בשבילי מורשת ומסורת , אברהם אבינו ומערת המכפלה, עכשיו הדבר היחיד שאני חושב עליו הוא ברוך גולדשטיין ואולי גם על הרב לווינגר היורה וצוחק. פעם הייתי הולך עם דגל ישראל באירוע כזה או אחר בגאווה עכשיו אני נבוך כי אולי יחשבו שאני מתנחל. פעם 'ליישב את הארץ' היה משפט חיובי מלא בחלוציות ועשייה והיום אני ישר חושב מי הולך להיות המנושל האומלל שישנא אותי בצדק בגלל זה. אז לא, כבר לא כואב אבל אחרי הכריתה אני מניח שאחזור אולי להרגיש משהו.
החכמתני. ואולי חבל שכך.
אני מבין. אלה הבחירות שלך. אתה מעדיף לראות בגולדשטיין וב"נישול" (אצלי הוא לגמרי לא במקרה בסוגריים) את חזות הכל. זה בערך כמו שאני אומר שמצעד הגאווה וקוקה קולה הוא חזות הכל וטעם החיים של האידיאולוגיה החילונית, וכן הלאה. אני חש בדבריך ברצון מוחצן ומוקצן להפגין את הנתק. זו זכותך המלאה, ואני האחרון שצריך להזכיר לך. אולם זו זכות זו לא חובה.
בכלל, החברה שלנו היום מאופיינת בקצוות מוקצנים. פסיכולוג אחד (לא זוכר, זה היה בהרצאה כלשהי) המשיל את המדינה לתינוק הגדל. לדבריו, המדינה כיום הגיעה לגיל ההתבגרות, גיל בחינת הגבולות, גיל הבעיטות. זה טבעי ואפילו נורמאלי. תם עידן התמימות התינוקית – ילדותית. אם כי, בכל מתבגר טמונים זרעי בגרות וכובד ראש. וכדאי לעודד אותם.
ולכן אני תמה. אני מאמין שיש בך ערכים כבדי משקל, שאים מתנדנדים לכל רוח טועה וסער – האם ערך ה"מורשת ומסורת" שמצאת בחברון הוא כל כל תלוש ונתיק, שכל רוח פוגעת בו? מילא המסורת, אבל דגל ישראל – גם הוא עניין תלוי "מצב לחץ" זה או אחר? מהם הערכים הקשיחים שלך, מהם היסודות שלא ינועו כל כך מהר?
נער הייתי גם זקנתי, ואני חושב שאני יודע לדלות גם בסיטואציות המבלבלות את היסודות הטובים. זכותך המלאה לטעון שצריך לפנות התנחלויות, וצריך לכרות את "האבר הנמק". אולם זה שאינך מוצא שום דבר להצטער עליו בכריתה זו – זה מדאיג. אני לא מחפש ולא מבקש סימפטיה או אמפטיה. אני מחפש עגנים חיוביים חזקים עליהם נוכל, לדבריך ולשיטתך – לאחר הכריתה, לבסס חברה ושותפות. אולם אם היום אתה בוחר להתפקס בכל הרע והשחור (לעיניך), אני מבין ש"אופי" זה לא ישתנה מחר. ומחר תמצא בי בנו בהם פגם אחר עליו תעלה על בריקדות ו"תשרוף את המועדון".
תקן אותי אם אני טועה.
חנוכה שמח
מורדי