הארכיון של דצמבר, 2010

מעמדן המשפטי של ההתנחלויות תופש מקום בשיח הפוליטי הישראלי. נושא זה הינו כמובן פועל יוצא ממעמדם המשפטי של שטחי יהודה ושומרון. שתי גישות הפוכות נאבקות זו בזו סביב לנושא, והן תואמות את החלוקה הפוליטית בין ימין לשמאל. החלוקה האוטומאטית הזו מחשידה את הדיון, כמשמש כלי ניגוח (משני הצדדים) יותר מאשר דיון אקדמי אמיתי. בדרך כלל הנושא מועלה על סדר היום על ידי תנועות השמאל. מטרתם לפסול את כל מהלך הקמת היישובים היהודיים ביהודה שומרון וחבל עזה ופיתוחם, ובהמשך, לשלול את הלגיטימיות של יישובים אלו. בהקמת היישובים ראו סתימת גולל על פתרונות מדיניים אפשריים בהם תמכו. גם הדו"ח המגמתי והמקומם של עו"ד טליה ששון על המאחזים הבלתי חוקיים ביו"ש חיזק מגמה זו ושימש ככלי פוליטי נגד הימין. מאידך, הגדרת המצב המשפטי אצל הימין היא "עם ישראל אינו יכול להיות כובש בארצו!", ומכאן – שההתנחלויות אינן כלל עניין למשפט הבינלאומי, על כל הנובע מכך.

בשיח הציבורי הזה השמאל דומיננטי יותר, בעתירותיו לבג"ץ על כל צעד ושעל, ובשימוש הנרחב בסלוגן "כיבוש" הביא לכך, שרוב הציבור מקבל גישה זו כ"תורה מסיני", ולמשל, מתקשה להעלות טיעונים כנגד מחרימי היכל התרבות באריאל, השוללים את הגדרת אריאל כשטח כבוש. הימין שגה, וכמעט ולא טרח "ללמוד את  הנושא". טיעוניו הנגדיים הם לרוב חלקיים ולא מנומקים. הסיבה לכך פשוטה: הצורך להשתמש ב"נימוקים משפטיים טכניים" הינו עלבון לטיעון ה"זכות היסטורית". "מה אכפת לי אמנת ג'נבה רביעית או שלישית – בתנ"ך שלי כתוב הכל – וזהו!". יש להצר שכך הם פני הדברים. אמנם, כמאמין, איני נזקק לטיעונים משפטיים כדי להצדיק את זכותי, כיהודי, על ארץ ישראל השלימה. אולם, האם אין לימין גם טיעונים משפטיים כבדי משקל להצדקה משפטית של תפיסתו הפוליטית? יש ויש! הדיון להלן יחזק עמדה זו בדיון הציבורי.

שטחי יש"ע נמצאים בשליטת ישראל מכוח מלחמת ששת הימים, 1967. העמדה הרווחת היא, שעל פי כללי המשפט הבינלאומי, שטחים אלו הם "שטחים כבושים", וישראל רשאית להחזיק בהם בכפוף לכללי אמנת ז'נבה הרביעית. בסוף שנת 1967 התקבלה באו"ם החלטה הנוגעת לשטחים אלו, זו החלטת מועה"ב של האו"ם שמספרה 242. להחלטה זו אין שיניים משתי סיבות. ראשית – ההחלטה מבוססת על פרק 6 של אמנת האו"ם, העוסק בהסדר סכסוכים בדרכי שלום. על כן, אין דרך לכפות החלטה זו. שנית, ההחלטה חלה רק על מדינות מוכרות שהיו רלוונטיות לסכסוך בעת קבלת ההחלטה, ולא על ארגונים. עוד יש לציין כי גם החלטה זו אינה קובעת שחייבת להיות נסיגה לגבולות ה-4 ביוני 67, אלא רק תומכת בעיקרון של נסיגת הכוחות המזוינים הישראלים "משטחים שנכבשו בסכסוך האחרון". וכבר הבהירו זאת מנסחי ההחלטה, "משטחים" ולא "מכל השטחים".

לא כך רואה את הדברים פרופ' טליה איינהורן. לדבריה, שטחי יש"ע אינם יכולים להיות "שטחים כבושים". ראשית, משום שמעולם לא נלקחו מריבון זר, על כן אין זה כיבוש. (נקודה זו תפורט בהמשך). שנית, "קווי 67 הוגדרו בהסכמים הבינלאומיים כקווי שביתת נשק. כמו כן נקבע כי הם לעולם לא ייחשבו כקו פוליטי או קו גבול מדיני. באנציקלופדיה למשפט בינלאומי כתוב שישראל קמה בלי גבול בינלאומי. הגבול הבינלאומי היחידי המוכר שיש לישראל הוא עם ירדן ומצרים, וזאת בעקבות חתימה על הסכמי שלום." ומשמעות הדבר היא, שמצב הלחימה בששת הימים אינו שבירה של מצב "שלום", וכוחות צה"ל שחצו את הגדר לגדה – לא פרצו שום גבול מוכר. נימוקים נוספים עמה, והם יובאו בהמשך.

גם דר' הווארד גריף במאמרו "החלטה 242 של מועצת הביטחון: הפרת חוק ונתיב לאסון", שולל את ההגדרה הטמונה בהחלטה 242, שאלו "שטחים כבושים". לדבריו, יש להבחין בין שטחים שנכבשו כמהלך הגנתי, על מנת לעצור תוקפנות של הצד השני, לבין שטחים שנכבשו במלחמת תוקפנות יזומה. ובוודאי נכונים הדברים, בשטחים שמיועדים מלכתחילה למדינת ישראל.

ובכלל, שונה עניינה של מדינת ישראל. הטריטוריה הבסיסית שלה לא נקבעה במלחמה, אלא כתוצאה מהחלטות שקיבלו המעצמות, בועידת סן-רמו, 1920, למסור לבריטניה את השלטון על ארץ ישראל בייפוי כוח (מנדט), ולכלול בו גם את הצהרת בלפור. על פי ההחלטה, בריטניה "…תהיה אחראית להגשמת ההצהרה… לטובת ייסוד 'הבית הלאומי' לעם היהודי בארץ-ישראל." המנדט כלל גם את עבר הירדן המזרחי. זה נגזל מאתנו והופרד בשנת 1922, כשהפך ל"אמירות עבר הירדן", שהתפצלה לימים לעיראק וממלכת ירדן. אך עבר הירדן המערבי – נותר בהגדרה המנדטורית כחלק מתוכנית הבית הלאומי של העם היהודי. במילים אחרות, השטחים ש"כבשה" ישראל במלחמת ששת הימים הם בעצם שטחים שהוצאו על ידי בריטניה במהלך מימוש המנדט שלה. ומבחינה משפטית הוצאת שטחים אלו מחזקת הבית הלאומי של העם היהודי פעולת ממשלת בריטניה, בשלהי ימי המנדט שלה כאן, נעשתה כהחלטה שרירותית, שאינה מגובה באשרור מוסדות בינלאומיים.

זאת ועוד, "ריח של צביעות גדולה" עולה מן ההבנה עליה מושתתת החלטת 242. מדינות רבות הגדילו את שיטחן על ידי כיבוש ממדינות אחרות, באמצעות מלחמה, ארה"ב כבשה 40% משטחה של מקסיקו (1846), צרפת סיפחה את אלזס-לורן מגרמניה, במלחמת העולם הראשונה, והרחיבה עוד את גבולה על חשבון איטליה, ועוד. עד כאן טיעוניו של דר' הווראד גריף.

גם פרופ' אליאב שוחטמן, במאמר מנומק בדבר אי חוקיות הגירוש מחבל עזה ומצפון השומרון, כותב שהזכויות הלאומיות על שטחים אלה הן של העם היהודי, מתוקף הגדרת כתב המנדט, וכפי שהובא קודם. הוא מוסיף ומדגיש, כי החלטות ועידת סן-רמו לא פגו בהקמת האו"ם. להיפך. תוקפן במפורש נשמר מכוח סעיף 80 של מגילת האו"ם. אפילו תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947, לא פגעה בזכות זו. הן משום שהיא נדחתה על ידי העולם הערבי, בעצם יציאתם למלחמה עם תום המנדט הבריטי, והן משום שהתוכנית הייתה בגדר המלצה בלבד, ללא כל כוח מחייב. כך, לדעת מומחים מן המעלה הראשונה בתחום המשפט הבינלאומי, ביניהם פרופ' ג'וליוס סטון.

ומכאן מסקנת כל הכבודה הנ"ל, ששטחי יש"ע לא "נכבשו" על ידי ישראל במלחמת ששת הימים – שהייתה מלחמת מגן אשר נכפתה על ישראל – אלא שוחררו על ידו. שהרי, "כיצד זה ייחשב עם ככובש בארצו שלו?". ומכאן, שזכות ההתיישבות היהודית ביש"ע מעוגנת בכללי המשפט הבינלאומי. לעמדה זו שותף גם פרופ' יוג'ין רוסטוב, לשעבר סגן מזכיר המדינה של ארה"ב, הנחשב למנסח הראשי של החלטה 242 הידועה של האו"ם: "זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ-ישראל מעולם לא פסקה בחלקה המערבי… הדרך היחידה שבה ניתן להביא לקיצה את זכות ההתיישבות שעל פי כתב המנדט, היא על ידי סיפוחו של שטח זה למדינה קיימת, או על ידי יצירת מדינה חדשה באותו שטח."

האם יש במעשה ההתיישבות משום הפרה של אמנת ז'נווה? מן הנימוקים לעייל, ברור שאין בטענה זו ולא כלום. אמנת ז'נווה חלה רק על שטחים שהוגדרו "שטחים כבושים" בחוק הבינלאומי. ושטחי יו"ש אינה כאלה. וכך כותב פרופ' רוסטוב: "אמנת ז'נווה חלה רק לגבי פעולות של מדינה אחת בתחומי מדינה אחרת. ארץ-ישראל המערבית אינה שטח של מדינה אחרת, אלא חלק של המנדט הבריטי שלא נמסר עדיין למדינה כלשהי… כיצד יכולה האמנה לחול על יהודים שהם בעלי זכות התיישבות באותם שטחים על פי המשפט הבינלאומי – זכות משפטית… המוגנת במפורש בסעיף 80 של מגילת האו"ם?"

פרופ' שוחטמן מציין, כי לעמדה הרווחת, שפעולות ישראל בשטחי יו"ש מוגבלות מכוח אמנת ז'נווה הרביעית – עלולות להיות השלכות הרסניות על קיומה של המדינה כולה. הוא מביא את המשפטן הידוע דאגלס פייט, לשעבר בכיר בממשל האמריקני, כותב ומזהיר, שאין שום הבדל בחוק הבינלאומי בין "שטחי 48" ליו"ש: "אם ליהודים אין עתה שום זכויות חוקיות מוכרות בתביעתם ליהודה ושומרון כחלק ממדינתם, כי אז אין להם זכויות כאלה בשום מקום בארץ-ישראל, שכן כל הזכויות הללו נובעות מאותו מקור: הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ-ישראל, כפי שהוכר בכתב המנדט". ומשום כך, ראה נשיא בית המשפט העליון, השופט שמעון אגרנט, בניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים פעולת שחרור (בג"ץ 223/67, פ"ד כב(1), 441),  וממשלות ישראל לדורותיהן, שיזמו את תוכניות ההתיישבות של יהודים בשטחי יש"ע, פעלו אפוא על סמך העמדה – שהוכרה, כאמור, גם על ידי המשפט הבינלאומי – שמדובר בחבלי ארץ מולדתו של העם היהודי, וכי "זכות עם ישראל להתנחל ביהודה ושומרון" (הודעת בא כוח המדינה בשם ראש הממשלה, בעניין תפיסת קרקעות אלון מורה, 1979, בבג"ץ 390/79, פ"ד לד(1), 16.)

בהחלט יש מקום לטיעונים נוספים, שיש בהם משום חיזוק לטיעונים המשפטיים היבשים:

  • יש בכלל עם פלסטיני? חה"כ לשעבר עזמי בשארה – חושב לא!
  • שטחי יהודה ושומרון חיוניים לביטחונה של מדינת ישראל. ויתור או כפיית העברתם לפלסטינים מסכנים את ביטחונה של המדינה היהודית, וסותרים את עקרונות החלטת 242.
  • יש חוסר צדק בחלוקה טריטוריאלית. האומה הערבית מפוזרת ב-21 מדינות שהם 99.9% מאדמות המזרח התיכון, על כל אוצרותיו. ישראל חולשת רק על האלפית שנותרה.
  • בשלושים וחמש השנים האחרונות הפך הרוב הערבי באו"ם את כל החלטותיו לפארסה. ועם כל הצער בכך, זכותנו לבחון את החלטותיו, כשם שנבחנה החלטתו שהציונות היא גזענות.

אני מעריך שהמלאכה לא תמה. אולם אני עשיתי צעד ראשון ומשמעותי בכיוון. מוזמנים להגיב לכאן או לכאן.

חידה. מיהו בית היוצר של המשפט הבא:

"היהודים העלוקות התולעים האלה… צריך לכלוא אותם… לנתק אותם מצינור החשמל של הקדמה… נתקו להם את מים… הייתי אורז את כולם ומשלח אותם ל…" – תועמלני הרייך השלישי? טוב, בואו ננסה זאת אחרת:

"הערבים העלוקות התולעים האלה… צריך לכלוא אותם… לנתק אותם מצינור החשמל של הקדמה… נתקו להם את מים… הייתי אורז את כולם ומשלח אותם ל…" – לא, לא יכול להיות… ממש מבלבל אהה? אז מה דעתכם על:

"החרדים העלוקות התולעים האלה… צריך לכלוא אותם… לנתק אותם מצינור החשמל של הקדמה… נתקו להם את מים… הייתי אורז את כולם ומשלח אותם ל…" – אוהה, עכשיו זה נשמע הגיוני! נכון?

אסון יערות הכרמל עורר כמה שדים מתרדמתם. טוב בעצם הם לא נרדמו אף פעם. התקשורת, כמו כל פונדמנטליסט מצוי, הנלחם את הג'יהאד של בני האור בבני החושך, לא אכזבה הפעם. ושוב "נשלפו" המבטים המודאגים, ושורטטו הקמטים במצח, בסגנון הידוע "שוב מתברר מחדש כמה צדקנו, והחרדים…" וכן הלאה. וכך מצא עצמו השר אלי ישי בראש פירמידת המותקפים, ובדרך כלל – מותקף יחידי. "נוהל ההתקפה" היה כזה: תקפו אותו בלהט באריכות ובפירוט, ודרשו ממנו שיסיק מסקנות אישיות. שהרי "בכל ממשל נורמאלי – הוא לא יכול היה לשבת על כסאו אפילו יום אחד…". אח"כ בשוליים, בשפה רפה, שלא יגידו, הוסיפו כבדרך אגב "יכול להיות שלא רק הוא…", ובעצם "צריך להזכיר שהיו עוד שרי פנים וראשי ממשלה ב-15 השנים האחרונות"… אבל כבר לא טרחו להזכיר לנו במי המדובר. דבר לא עזר לו לשר הפנים המסכן, אפילו חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שניצבה באופן אמיץ ומעורר כבוד לימינו, וטענה, שהשר ישי פעל הרבה יותר מכל שרי הפנים לפניו – לא הצליחה להנמיך סביבו את הלהבות. בפועל, הדבר היחיד שהסיט ממנו את האש הייתה דרישתו החדה והזריזה להקמת וועדת חקירה ממלכתית.

הוקעתו הציבורית של שר הפנים, הדרישה לעריפת ראשו וצליבתו בכיכר העיר הם חצופים ביותר. אפילו הדרישה ה"ציבורית" – עיתונאית לועדת חקירה (ולא זו שבאה מטעמו), בשל מותם הטרגי של 44 גיבורים, נגועה בצביעות רבה. קשה לשכוח, שבתקופת רבין נהרגו בשבוע אחד יותר אזרחים באוטובוסים מתפוצצים. בתקשורת לא נשמעה אז שום דרישה לועדת חקירה, שום תביעה להתפטרות והסקת מסקנות. נו טוף, הרי זה "ריקוד על הדם"?…

אופי הסקירה התקשורתית של אסון יערות הכרמל, הינו דוגמא נוספת לנטיה הגזענית הקיימת בתקשורת, לראות בכל "חרדי המצוי בסביבה" את האשם הקבוע לכל תחלואי החברה. למזלו, הנסיבות הפעם היו קשות דיין, ועל כן, אופי ההשתלחות בשר ישי היה מתון. אולם "זכינו" להשתלחויות בוטות יותר. כמה קל היה לצלוב את החרדים בסוגיית תקציב האוניברסיטאות. הסיבה היא המיליונים הנשפכים על הישיבות, ולא חלילה, המילונים הנשפכים על בתי "תרבות" השנאה וההחרמה. וכמובן שאין כסף לחינוך, משום שהכל הולך לזרמים החרדיים, ואין, אין כסף לבריאות כי הכל הולך לקצבאות של "תעשיית הילדים" אצל החרדים. ועוד ועוד.

אין ספק שכל דוגמא כאן שווה דיון בפני עצמו. אני לא מוצא לנכון לקיימו, בין השאר כי אני לא רואה את תפקידי לסנגר על האוכלוסייה החרדית. אולם לא ניתן להתעלם מה"אצבע הקלה על ההדק" המיקרופוני של הגזענים הנאורים, בני ה"אור". או אז מתחיל המלל המכליל, ושימוש במטבעות לשון מכובסות כמו "חלוקה צודקת", "על גבינו" ועוד. מילים שמעולם לא נבחנו בבדיקה אמיתית: כמה לדוגמא משקיעה המדינה בעשר שנות לימוד של סטודנט בפקולטה ליהדות או לתושב"ע. לא רק בסבסוד שכ"ל, אלא בכל ההשקעה האדירה בתעשייה האוניברסיטאית, הנהלה, מחלקות, גינון, והרבה הרבה פקידים, וכמה היא משקיעה בעשר שנות לימוד לאברך בישיבה? ועוד לא דיברנו על סינית עתיקה ושאר מקצועות "מאד נצרכים" להמשך פיתוחה של המדינה והחברה הישראלית.

הריני להקל על אלה שהצלחתי לעצבן עד עתה, ולומר: גם אני לא ערכתי בדיקה, ואין בידי נתונים משווים. אלו אפילו לא מעניינים אותי. מקוממת אותי העובדה – שההשוואה בהשקעה התקציבית לא נעשתה בדיונים הציבוריים, למרות שהיא היא הנושא ולא קבוצת הייחוס החברתית.

תגידו, אי אפשר לתקשר במדינה הזו בצורה עניינית? השבוע, אנו צפויים לגל נוסף של גלגולי עיניים מתחסדים, ושוב נשמע "על גבינו". אני כבר פותח את המטריות.

נ.ב. שניים מהמשפטים לעייל – לא אמר איש. בכל אופן – אני לא יודע על ציטוט כזה. את הנותר מהם אמר השדרן גבי גזית. נחשו – על מי אמר?

דנתי בפוסט הקודם, בתוצאות הסקר השנתי שכרך המכון לדמוקרטיה ישראלית, במסגרת "מדד הדמוקרטיה הישראלית". אתמקד כאן בנושא הסקר "היחס לדמוקרטיה". עיקר ממצאי הסקר עוסקים ביחס הציבור ל"אחר" כמעט על כל מגוון הגדרותיו, ובעיקר ביחס לערבי. תוצאות הסקר – עגומות. אלא, לדאבוני, למעט מאמרי נזפניים נוטפי ביקורת על הציבור, ומאמרים השוללים את התזה שגם בזה אשמים הערבים, לא מצאתי מי שדן באמת לעומק בשאלת העומק – "למה?".

בניתוח שלי איני מבקש להטיל את האשמה על הערבים, בסגנון מאמרו של ישראל הראל. אמנם, אומר ביושר, כי לדעתי, העובדות המובאות בדבריו – נכונות. אולם הוא חוטא כרבים אחרים בחוסר האבחנה בין סיבה למסובב. הפחד שהוא מוצא בציבור היהודי כלפי הערבים אינו נובע (רק) ממעשיהם של האחרונים. הפחד הוא בעיקר תוצר לוואי לתחושת הניכור והתלישות של הפרט בחברה הישראלית. אנחנו "לא זקוקים" היום לערבים כדי להרוג את השני. די בכך ש"הוא הסתכל על החברה שלי", או ש"הוא לקח לי את החנייה". לתחושת הניכור הזו שורשים סוציולוגיים רבים, אך אני רוצה להתמקד דווקא בתחושת הואקום הקיימת בחברה הישראלית, ואקום דמוקרטי.

דמוקרטיה היא שיטת ממשל שבה יש לאזרחים יכולת להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם, באופן חוקי וממוסד. עיקרון הפרדת הרשויות בישראל הינו עיקרון יסוד במשטר הדמוקרטי – פרלמנטארי הקיים אצלנו. הרשות המחוקקת (הכנסת) צומחת מן הציבור בתהליך בחירות, וממנה צומחות הרשות המבצעת (הממשלה) והרשות השופטת (מערכת בתי המשפט). תיאורטית, כל מערכת בחירות טורפת את הקלפים מחדש בשתי הרשויות הראשונות, ומאפשרת לאזרח הפשוט להחליף את נציגיו שם. בישראל לא מקובל (וזאת בניגוד מובהק למדינות רבות אחרות) שהציבור בוחר גם את הרשות השלישית. ובעצם, לשיטת בחירת נציגי הרשות השופטת בישראל אין אח ורע בשום משטר דמוקרטי בעולם.

בחברות בהם קיים "חופש ביטוי" הלכה למעשה, ניתן להצביע על מעין "רשות רביעית" לא רשמית: התקשורת. "לתקשורת חופשית במדינה דמוקרטית שני תפקידים עיקריים: (1) למסור לציבור האזרחים מידע מלא… על רמת תפקודו של השלטון הנבחר… ובעיקר, כאשר מעוניין השלטון בהעלמת מידע זה. (2) לתת ביטוי למגוון רחב ככל האפשר של דעות… כאשר דעות אלה סותרות את דעות של השלטון." ("נמר של נייר", משה נגבי). ומשום כך, כינו אותה "כלב השמירה של הדמוקרטיה".

שילוב של ארבע זרועות אלו מבטיח חברה הוגנת ודמוקרטית, בה נשמרים זכויות היסוד של אנשיה, כמו גם זכויות המיעוטים. ואם אנסח זאת באופן הפוך: חברה המגדירה עצמה דמוקרטית, אולם לא נשמרות זכויות היסוד של אנשיה או שהיא דורסת את המיעוטים, עלולה לאבד את האפיונים הדמוקרטיים שלה, וחובתה לבחון מה השתבש בה. כל כך פשוט. עד שזה מגיע לחברה שלנו.

וזה בדיוק מה שקורה כאן. בחינה מדוקדקת של ארבעת מרכיבי הדמוקרטיה לעייל מראה, עליבות דמוקרטית במיטבה. הדוגמאות שאביא להלן מייצגות את הצד הפוליטי הימני, זה המוכר לי. היות ואני מעריך כי גם הצד השני יכול להביא דוגמאות הפוכות משלו, הן לא תמיד שוללות את הדוגמאות שלי, אלא מצטרפות אליהן: הרי לנו תמונת דמוקרטיה רקובה במיטבה.

הרשות המחוקקת: באיזו קלות ניתן לגנוב את קולך? ראה דוגמת מיצובישי – גולדפרב. ראה ניסיונותיו של ביבי לפרק את קדימה, ולמשוך אליו כמה מחבריה. ראה את מחאת ש"ס על פועלו של הרב חיים אמסלם. נכון, מאד קל להסכים עם דעותיו תפיסותיו וחזונו הפוליטי חברתי. סרובו לוותר על המנדט הוא אפילו חוקי. אך מוסרית ועקרונית – במה שונה מקרה זה מגולדפרב?

הרשות המבצעת: ראשית – השיטה הקואולציונית הרווחת כיום, מכריחה מועמדים לראשות ממשלה לתמרן באופן וירטואוזי בין הטיפות, כדי שיוכלו לממש את ניצחונם. הנפגע מכך – אימון הציבור. שנית, יש הבטחות עלובות שהובטחו חד משמעית, על ידי מועמדים לראשות הממשלה, ושלעולם לא נשכח אותן: (1) "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן, יפקיר, יפקיר את ביטחון מדינת ישראל" הכריז רבין, בחיספין בעצרת ערב הבחירות. לאחריה – נשא ונתן עם הסורים והסכים להגיע עד… (2) "דין נצרים כדין תל אביב" הכריז שרון ערב הבחירות. ולא עבר זמן רב, והוא גרר את העם להרפתקת ההנתקות. גם את דברי ביבי ערב הבחירות האחרונות, בדבר מחויבותו להתיישבות ביש"ע, ומחויבותו לתקנון הליכוד, השולל קיום מדינה נוספת בין הים לירדן… ובעצם, כמעט ואין ראש ממשלה שלא ניתן לצטטו בעניין זה. אולם שתי הדוגמאות הן לטעמי מהותיות בהצגת הטיעון שלי, יותר מהבטחתו

הדוגמאות הבודדות על שתי רשויות אלו, מעידות על הכלל. אין שום ערך להבטחות המנהיגים קודם לבחירות. ובעצם, על סמך מה יכול האזרח להצביע? על סמך מה יכול הוא לבחור את פלוני תחת אלמוני, שישמש כנציגו בממסד? תהליך הבחירות בישראל עובר כבר שנים עיקור מאונס. עיקור זה אינו פוגע, חלילה, בפוליטיקאים. אך הוא תולש את האזרח ממדינתו. והתוצאה: "מפלגות: 72% מכלל הציבור מעידים על עצמם שאין להם אמון בהן. ואולם רוב גדול (63%) מתנגד לדעה שבימינו המפלגות אינן נחוצות ואפשר לפיכך לבטלן."

הרשות השופטת: אתחיל מהסוף: הרשות השופטת אמורה לייצג כביכול את הרשות הכי ניטראלית, הכי נקייה, הכי נטולת מניעים פסולים. ולמרות זאת: "רק מעט יותר ממחצית מכלל הציבור הישראלי כיום – 54%- אומרים שיש להם אמון מלא או חלקי בבית המשפט העליון, לעומת 44% שאומרים בגלוי שאין להם אמון בו.". אם הנתון העלוב הזה אינו מדיר שינה מעיניהם של בעלי הגלימה – מסופקני אם השלכת נעל על שופטת בעליון תזעזע את הציבור. והכתובת הרי הייתה כתובה על הקיר. הפיחות במעמדו של ביהמ"ש העליון נמשך שנים. על הסיבות לכך הצביעו רבים, וכולם היו חשודים במניעים פוליטיים. אך גם שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, שאינו איש ימין, ואינו חבר מפלגה ותיק סבר כך. אך גילדת בעלי הגלימה לא אפשרה לו לתפקד. מאבקיו של פרידמן בשינוי הנורמות של הרשות השופטת זכו למאמרים רבים. אזכיר רק את "הויכוח" בין אילנה דיין לבין בן דרור ימיני. בשורה התחתונה, האזרח הפשוט הבין מהר מאד את מה שאילנה מתעקשת לא להבין: אתם לא שם בשבילי. ריבונו של עולם, מעט פחות ממחצית תושבי מדינת ישראל חושבים שהשופטים שופטים באופן מוטה, כלומר לא בצדק! אבל זו לא סיבה מספקת להזדעזע. שהרי, מה זה קשור לערבים?

הנה עוד מעט נתונים:

יוסי שריד ויאיר צבן וטומי לפיד (לאחריהם)  קוראים לסירוב פקודה. ואין פוצה פה ומצפצף. הנה עוד כמה קריאות למעשי אלימות עד רצח יהודים, קריאות מפורשות וחד משמעיות. עם איש מהם לא מוצה החוק. לא רק "מוצה" מבחינת שפיטה וענישה, אלא אפילו נבדק, נחקר, נחשד, נשקל להגשת תביעה. והנה עוד כמה פניני לשון. ולעומתם, כך סותמים פיות בימין: "היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כינס הערב (ב', 20.12.04) דיון ראשון בנוגע לדברים, בסופו הוחלט לפתוח בבדיקה של הדברים שכתב ראש המועצה האזורית מטה בנימין, פנחס ולרשטיין, שקרא באיגרת שפרסם להתנגד באופן אקטיבי לתוכנית ההינתקות, גם במחיר של ישיבה בכלא."

הנפגע מהתנהלות זו הוא לא רק הימין, אלא גם השמאל. אזרח שתמך בהינתקות, או אזרח ממוצע שחושב שמשנתה החברתית של מרץ מדברת אליו, אינם עיוורים. הם מבינים שהיום זה "הוא" ומחר זה "אני". שניהם מאבדים את האמון הבסיסי במערכות הצדק. אמנם, מובן שהפגיעה היא בעיקר בימין. ציבור הימין הכללי חש נרדף ומופלה, בצורה שיטתית, על ידי רשויות המשפט. לעומת הסלחנות וה"הכלה" של "הקריאות הדמוקרטיות" מן השמאל.

הנה דוגמא מתחום אחר (לא לגמרי, כמובן) "ספינת השלום" של אייבי נתן. "קול השלום: בתחילת 1969 רכש נתן אונייה… וב־18 במאי החל לשדר מן האונייה, שעגנה מול חופי תל אביב… הייתה תחנת הרדיו הפיראטית הראשונה בישראל. לא ננקטה כל פעולה נגדה, בטענה שעגנה מחוץ למימיה הטריטוריאליים של מדינת ישראל, ובכך לא הפרה את חוקי המדינה. עם הזמן נודע שהאונייה עגנה כ-5 קילומטרים בלבד (3 מיילים ימיים) מחופיה של מדינת ישראל, במימיה הטריטוריאליים של ישראל. יתרה מזאת, פעמים רבות שימשה התחנה רק כתחנת ממסר בעוד שהאולפן עצמו היה במדינת ישראל עצמה. למרות מעמדה החוקי המעורפל של "קול השלום", פוליטיקאים ישראליים רבים לא היססו להתראיין בה." חשוב לציין כי נגד קול השלום הוגשו תלונות אזרחיות, על ידי מי שרצו להפעיל רדיו אזרחי פרטי בארץ – ובקשתם נדחה שוב ושוב.

עוד דוגמא. חצי מדינה היא "מאחז בלתי חוקי", בגלל שיטת הביורוקרטיה. אולם מול שום בית לא עומדת מחלקת יס"מ. בעברית קוראים לזה "אכיפה סלקטיבית". אז באותו הקשר:  "במשטרה מביעים אמון מלא או חלקי כ-41% בלבד מהמשיבים."

הרשות ה"שומרת" – התקשורת: זו שווה פוסט נפרד. אסתפק באזכורים דלים בנוגע להינתקות, גם חנוך מרמרי מכה על חטא, והנה שלי יחימוביץ, בנושא אחר לחלוטין, ועוד מחקר המשווה את יחס התקשורת האלקטרונית למפלגות הימין מול יחסה למפלגות שמאל-מרכז.

אבקש להדגיש, כי נושא הפוסט אינו "קיפוח הימין". מי שרוצה להתמודד עם הדוגמאות מוזמן. אולם התשובות הקלסיות בסגנון "לא רק אתם" לא רלוונטיות כאן.

ולעצם העניין, יכול להיות שבכלל המכון הישראלי לדמוקרטיה צריך להוריד את הכובע בפני הציבור הישראלי, ולהעלות על נס את תמיכתו העצומה, יחסית לנתונים שהבאתי, ברעיון הדמוקרטיה. כי כשאינך יכול להישען על הליך פשוט כמו מערכת בחירות, כשנבחרים גונבים את קולך ומוליכים אותך שולל, כשמערכת המשפט מתגלה במלוא מערומיה על ידי שר משפטים, לבד מדוגמאות לא פרוזאיות, וכשכלב השמירה של הדמוקרטיה נרדם שבע – מה לנו כי נלין על הציבור החש מאויים מכל "פיפס", על מי יסמוך? (חוץ מאבינו שבשמים כמובן…)

"הבנת את זה ברוך?"

מורדי

לפני כשבוע פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה את תוצאות הסקר השנתי שלו במסגרת "מדד הדמוקרטיה הישראלית". תוצאות הסקר החרידו רבים משלוותם.

עיתון הארץ מביא: "בשאלה איזה חלק מהגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית חשוב יותר לנשאלים… מפילוח תשובות היהודים בלבד עולה כי 48% השיבו ששני החלקים חשובים במידה זהה, 32% השיבו שההגדרה יהודית חשובה יותר, ו-17% השיבו שההגדרה דמוקרטית חשובה יותר… בהסברים לסקר כתבו אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה כי 'אם מסיבה זו או אחרת יידחק הציבור היהודי עם גבו אל הקיר וייאלץ לבחור בין שני רכיבי ההגדרה של אופי המדינה, יש סבירות גבוהה יותר שתיבחר ההגדרה הלאומית, היהודית, על פני זו המשטרית, הדמוקרטית.' ". פרשנות זו מטעה. הרי 48% רואים את שני החלקים כבעלי חשיבות שווה, אז מנין המסקנה מרחיקת לכת זו, "שאם יידחק… "? זוסתם עוד נקודת בולשיטולוגיה. אולי זה מה שרצו שנקרא… אך גם על פי פרשנות זאת, ש- 80% לא יבחרו את ההגדרה המשטרית. 80% אלו הם מרבית מצביעי ימין ושמאל יחדיו! על כן, גם לשיטתם, התקלה הזו אינה "שייכת" למגזר פוליטי זה או אחר. כיצד מסבירים הם תופעה זו בקרב הציבור הלא ימני, לדוגמא?

זאת ועוד, מנין בא הצמד הקדוש "יהודית ודמוקרטית"? ובכן, מדינת ישראל לא הוגדרה במגילת העצמאות כ"יהודית ודמוקרטית", אלא כ"יהודית" בלבד. רק בתיקון לחוק יסוד, לקראת מערכת הבחירת לכנסת ה-12, נקבע ש"לא תתמודד בבחירות רשימה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כ'מדינה יהודית ודמוקרטית' ". על בסיס חוק יסוד זה נפסלה רשימת כ"ך לכנסת.

נחזור לסקר: כמחצית מהמשיבים רואים את שתי ההגדרות כשוות ערך. ואילו (ע"פ פרשנות המל"י)  רק 17% רואים את ההגדרה הדמוקרטית כחשובה יותר! אכן מזעזע, אולם לא מהכיוון שאנשי המל"י מזדעזעים: בהחלט יש לתמוה – אנה הידרדרנו? הרי ברור ש"יהודית ודמוקרטית" משמעו קודם כל יהודית, ועם זה דמוקרטית. כל הגדרה אחרת היא בניגוד מפורש לחוק יסוד זה. מיקום הגדרת החוק את המדינה "יהודית" בראש אינו לשם כבוד, ולא בא כלאחר יד. גם אהרן ברק ניסה להתפתל ונאלץ להודות ש"יהודית דמוקרטית" זה לא יכול להיות "דמוקרטית", ואפילו לא "דמוקרטית יהודית". משום כך, כל עוד ההגדרה הזו של "מדינה יהודית דמוקרטית" מקובלת עלינו – דה-פקטו, עלינו לומר כי קיומה של מדינת ישראל יוטל בספק לא רק בנפול ה"דמוקרטית" שלה אלא גם בנפול ה"יהודית" שלה. ו-17% הנ"ל חותרים נגד קיומה של המדינה, ע"פ הגדרת החוק. ובכלל, לצד הסקר החשוב של המל"י, יש לעיין ולהזדעזע אף יותר, מהסקרים האחרים, תוצרת משרד החינוך, המגלים את בורותה וחרפתה של החברה הישראלית בנוגע להזדהות ה"יהודית" של המדינה.

ומכאן, מסקנה ברורה. אמור לי מי הזמין את הסקר, ואומר לך מה מסקנותיו.

מורדי