משבר הדמוקרטיה בישראל (ב): דמוקטטורה

דנתי בפוסט הקודם, בתוצאות הסקר השנתי שכרך המכון לדמוקרטיה ישראלית, במסגרת "מדד הדמוקרטיה הישראלית". אתמקד כאן בנושא הסקר "היחס לדמוקרטיה". עיקר ממצאי הסקר עוסקים ביחס הציבור ל"אחר" כמעט על כל מגוון הגדרותיו, ובעיקר ביחס לערבי. תוצאות הסקר – עגומות. אלא, לדאבוני, למעט מאמרי נזפניים נוטפי ביקורת על הציבור, ומאמרים השוללים את התזה שגם בזה אשמים הערבים, לא מצאתי מי שדן באמת לעומק בשאלת העומק – "למה?".

בניתוח שלי איני מבקש להטיל את האשמה על הערבים, בסגנון מאמרו של ישראל הראל. אמנם, אומר ביושר, כי לדעתי, העובדות המובאות בדבריו – נכונות. אולם הוא חוטא כרבים אחרים בחוסר האבחנה בין סיבה למסובב. הפחד שהוא מוצא בציבור היהודי כלפי הערבים אינו נובע (רק) ממעשיהם של האחרונים. הפחד הוא בעיקר תוצר לוואי לתחושת הניכור והתלישות של הפרט בחברה הישראלית. אנחנו "לא זקוקים" היום לערבים כדי להרוג את השני. די בכך ש"הוא הסתכל על החברה שלי", או ש"הוא לקח לי את החנייה". לתחושת הניכור הזו שורשים סוציולוגיים רבים, אך אני רוצה להתמקד דווקא בתחושת הואקום הקיימת בחברה הישראלית, ואקום דמוקרטי.

דמוקרטיה היא שיטת ממשל שבה יש לאזרחים יכולת להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם, באופן חוקי וממוסד. עיקרון הפרדת הרשויות בישראל הינו עיקרון יסוד במשטר הדמוקרטי – פרלמנטארי הקיים אצלנו. הרשות המחוקקת (הכנסת) צומחת מן הציבור בתהליך בחירות, וממנה צומחות הרשות המבצעת (הממשלה) והרשות השופטת (מערכת בתי המשפט). תיאורטית, כל מערכת בחירות טורפת את הקלפים מחדש בשתי הרשויות הראשונות, ומאפשרת לאזרח הפשוט להחליף את נציגיו שם. בישראל לא מקובל (וזאת בניגוד מובהק למדינות רבות אחרות) שהציבור בוחר גם את הרשות השלישית. ובעצם, לשיטת בחירת נציגי הרשות השופטת בישראל אין אח ורע בשום משטר דמוקרטי בעולם.

בחברות בהם קיים "חופש ביטוי" הלכה למעשה, ניתן להצביע על מעין "רשות רביעית" לא רשמית: התקשורת. "לתקשורת חופשית במדינה דמוקרטית שני תפקידים עיקריים: (1) למסור לציבור האזרחים מידע מלא… על רמת תפקודו של השלטון הנבחר… ובעיקר, כאשר מעוניין השלטון בהעלמת מידע זה. (2) לתת ביטוי למגוון רחב ככל האפשר של דעות… כאשר דעות אלה סותרות את דעות של השלטון." ("נמר של נייר", משה נגבי). ומשום כך, כינו אותה "כלב השמירה של הדמוקרטיה".

שילוב של ארבע זרועות אלו מבטיח חברה הוגנת ודמוקרטית, בה נשמרים זכויות היסוד של אנשיה, כמו גם זכויות המיעוטים. ואם אנסח זאת באופן הפוך: חברה המגדירה עצמה דמוקרטית, אולם לא נשמרות זכויות היסוד של אנשיה או שהיא דורסת את המיעוטים, עלולה לאבד את האפיונים הדמוקרטיים שלה, וחובתה לבחון מה השתבש בה. כל כך פשוט. עד שזה מגיע לחברה שלנו.

וזה בדיוק מה שקורה כאן. בחינה מדוקדקת של ארבעת מרכיבי הדמוקרטיה לעייל מראה, עליבות דמוקרטית במיטבה. הדוגמאות שאביא להלן מייצגות את הצד הפוליטי הימני, זה המוכר לי. היות ואני מעריך כי גם הצד השני יכול להביא דוגמאות הפוכות משלו, הן לא תמיד שוללות את הדוגמאות שלי, אלא מצטרפות אליהן: הרי לנו תמונת דמוקרטיה רקובה במיטבה.

הרשות המחוקקת: באיזו קלות ניתן לגנוב את קולך? ראה דוגמת מיצובישי – גולדפרב. ראה ניסיונותיו של ביבי לפרק את קדימה, ולמשוך אליו כמה מחבריה. ראה את מחאת ש"ס על פועלו של הרב חיים אמסלם. נכון, מאד קל להסכים עם דעותיו תפיסותיו וחזונו הפוליטי חברתי. סרובו לוותר על המנדט הוא אפילו חוקי. אך מוסרית ועקרונית – במה שונה מקרה זה מגולדפרב?

הרשות המבצעת: ראשית – השיטה הקואולציונית הרווחת כיום, מכריחה מועמדים לראשות ממשלה לתמרן באופן וירטואוזי בין הטיפות, כדי שיוכלו לממש את ניצחונם. הנפגע מכך – אימון הציבור. שנית, יש הבטחות עלובות שהובטחו חד משמעית, על ידי מועמדים לראשות הממשלה, ושלעולם לא נשכח אותן: (1) "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן, יפקיר, יפקיר את ביטחון מדינת ישראל" הכריז רבין, בחיספין בעצרת ערב הבחירות. לאחריה – נשא ונתן עם הסורים והסכים להגיע עד… (2) "דין נצרים כדין תל אביב" הכריז שרון ערב הבחירות. ולא עבר זמן רב, והוא גרר את העם להרפתקת ההנתקות. גם את דברי ביבי ערב הבחירות האחרונות, בדבר מחויבותו להתיישבות ביש"ע, ומחויבותו לתקנון הליכוד, השולל קיום מדינה נוספת בין הים לירדן… ובעצם, כמעט ואין ראש ממשלה שלא ניתן לצטטו בעניין זה. אולם שתי הדוגמאות הן לטעמי מהותיות בהצגת הטיעון שלי, יותר מהבטחתו

הדוגמאות הבודדות על שתי רשויות אלו, מעידות על הכלל. אין שום ערך להבטחות המנהיגים קודם לבחירות. ובעצם, על סמך מה יכול האזרח להצביע? על סמך מה יכול הוא לבחור את פלוני תחת אלמוני, שישמש כנציגו בממסד? תהליך הבחירות בישראל עובר כבר שנים עיקור מאונס. עיקור זה אינו פוגע, חלילה, בפוליטיקאים. אך הוא תולש את האזרח ממדינתו. והתוצאה: "מפלגות: 72% מכלל הציבור מעידים על עצמם שאין להם אמון בהן. ואולם רוב גדול (63%) מתנגד לדעה שבימינו המפלגות אינן נחוצות ואפשר לפיכך לבטלן."

הרשות השופטת: אתחיל מהסוף: הרשות השופטת אמורה לייצג כביכול את הרשות הכי ניטראלית, הכי נקייה, הכי נטולת מניעים פסולים. ולמרות זאת: "רק מעט יותר ממחצית מכלל הציבור הישראלי כיום – 54%- אומרים שיש להם אמון מלא או חלקי בבית המשפט העליון, לעומת 44% שאומרים בגלוי שאין להם אמון בו.". אם הנתון העלוב הזה אינו מדיר שינה מעיניהם של בעלי הגלימה – מסופקני אם השלכת נעל על שופטת בעליון תזעזע את הציבור. והכתובת הרי הייתה כתובה על הקיר. הפיחות במעמדו של ביהמ"ש העליון נמשך שנים. על הסיבות לכך הצביעו רבים, וכולם היו חשודים במניעים פוליטיים. אך גם שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, שאינו איש ימין, ואינו חבר מפלגה ותיק סבר כך. אך גילדת בעלי הגלימה לא אפשרה לו לתפקד. מאבקיו של פרידמן בשינוי הנורמות של הרשות השופטת זכו למאמרים רבים. אזכיר רק את "הויכוח" בין אילנה דיין לבין בן דרור ימיני. בשורה התחתונה, האזרח הפשוט הבין מהר מאד את מה שאילנה מתעקשת לא להבין: אתם לא שם בשבילי. ריבונו של עולם, מעט פחות ממחצית תושבי מדינת ישראל חושבים שהשופטים שופטים באופן מוטה, כלומר לא בצדק! אבל זו לא סיבה מספקת להזדעזע. שהרי, מה זה קשור לערבים?

הנה עוד מעט נתונים:

יוסי שריד ויאיר צבן וטומי לפיד (לאחריהם)  קוראים לסירוב פקודה. ואין פוצה פה ומצפצף. הנה עוד כמה קריאות למעשי אלימות עד רצח יהודים, קריאות מפורשות וחד משמעיות. עם איש מהם לא מוצה החוק. לא רק "מוצה" מבחינת שפיטה וענישה, אלא אפילו נבדק, נחקר, נחשד, נשקל להגשת תביעה. והנה עוד כמה פניני לשון. ולעומתם, כך סותמים פיות בימין: "היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כינס הערב (ב', 20.12.04) דיון ראשון בנוגע לדברים, בסופו הוחלט לפתוח בבדיקה של הדברים שכתב ראש המועצה האזורית מטה בנימין, פנחס ולרשטיין, שקרא באיגרת שפרסם להתנגד באופן אקטיבי לתוכנית ההינתקות, גם במחיר של ישיבה בכלא."

הנפגע מהתנהלות זו הוא לא רק הימין, אלא גם השמאל. אזרח שתמך בהינתקות, או אזרח ממוצע שחושב שמשנתה החברתית של מרץ מדברת אליו, אינם עיוורים. הם מבינים שהיום זה "הוא" ומחר זה "אני". שניהם מאבדים את האמון הבסיסי במערכות הצדק. אמנם, מובן שהפגיעה היא בעיקר בימין. ציבור הימין הכללי חש נרדף ומופלה, בצורה שיטתית, על ידי רשויות המשפט. לעומת הסלחנות וה"הכלה" של "הקריאות הדמוקרטיות" מן השמאל.

הנה דוגמא מתחום אחר (לא לגמרי, כמובן) "ספינת השלום" של אייבי נתן. "קול השלום: בתחילת 1969 רכש נתן אונייה… וב־18 במאי החל לשדר מן האונייה, שעגנה מול חופי תל אביב… הייתה תחנת הרדיו הפיראטית הראשונה בישראל. לא ננקטה כל פעולה נגדה, בטענה שעגנה מחוץ למימיה הטריטוריאליים של מדינת ישראל, ובכך לא הפרה את חוקי המדינה. עם הזמן נודע שהאונייה עגנה כ-5 קילומטרים בלבד (3 מיילים ימיים) מחופיה של מדינת ישראל, במימיה הטריטוריאליים של ישראל. יתרה מזאת, פעמים רבות שימשה התחנה רק כתחנת ממסר בעוד שהאולפן עצמו היה במדינת ישראל עצמה. למרות מעמדה החוקי המעורפל של "קול השלום", פוליטיקאים ישראליים רבים לא היססו להתראיין בה." חשוב לציין כי נגד קול השלום הוגשו תלונות אזרחיות, על ידי מי שרצו להפעיל רדיו אזרחי פרטי בארץ – ובקשתם נדחה שוב ושוב.

עוד דוגמא. חצי מדינה היא "מאחז בלתי חוקי", בגלל שיטת הביורוקרטיה. אולם מול שום בית לא עומדת מחלקת יס"מ. בעברית קוראים לזה "אכיפה סלקטיבית". אז באותו הקשר:  "במשטרה מביעים אמון מלא או חלקי כ-41% בלבד מהמשיבים."

הרשות ה"שומרת" – התקשורת: זו שווה פוסט נפרד. אסתפק באזכורים דלים בנוגע להינתקות, גם חנוך מרמרי מכה על חטא, והנה שלי יחימוביץ, בנושא אחר לחלוטין, ועוד מחקר המשווה את יחס התקשורת האלקטרונית למפלגות הימין מול יחסה למפלגות שמאל-מרכז.

אבקש להדגיש, כי נושא הפוסט אינו "קיפוח הימין". מי שרוצה להתמודד עם הדוגמאות מוזמן. אולם התשובות הקלסיות בסגנון "לא רק אתם" לא רלוונטיות כאן.

ולעצם העניין, יכול להיות שבכלל המכון הישראלי לדמוקרטיה צריך להוריד את הכובע בפני הציבור הישראלי, ולהעלות על נס את תמיכתו העצומה, יחסית לנתונים שהבאתי, ברעיון הדמוקרטיה. כי כשאינך יכול להישען על הליך פשוט כמו מערכת בחירות, כשנבחרים גונבים את קולך ומוליכים אותך שולל, כשמערכת המשפט מתגלה במלוא מערומיה על ידי שר משפטים, לבד מדוגמאות לא פרוזאיות, וכשכלב השמירה של הדמוקרטיה נרדם שבע – מה לנו כי נלין על הציבור החש מאויים מכל "פיפס", על מי יסמוך? (חוץ מאבינו שבשמים כמובן…)

"הבנת את זה ברוך?"

מורדי